אני שונאת אותה.
אני שונאת אותה על כל הסבל שהיא גורמת, על הכאב.
אני שונאת אותה על כך שהיא גורמת לי להרגיש רע עם עצמי כל פעם מחדש.
היא הרי אמורה לאהוב אותי, לתמוך ולעודד לא?
הרי זה מה שאימהות עושות .
היא לא אמורה להגיד לי שאני בן אדם לא טוב רק בגלל שאני שומעת מוזיקה שהיא לא אוהבת.
היא לא אמורה להוריד את הביטחון העצמי שלי ל-0.
היא אמורה לקבל אותי כמו שאני ולא לשפוט אותי כל הזמן.
היא אמורה להגיד לי שיהיה בסדר.
היא אמורה לדאוג.
אבל במקום זה היא רק שופטת, מכאיבה וכועסת...כועסת בגלל כלום.
זה לא היה ככה פעם.
פעם זה היה שונה.
פעם היא עודדה, תמכה ואף פעם לא שפטה.
אז למה לעזעזל זה השתנה?
למה היא חושבת כשאני בדיכאון כשאני לא ? זה שאני עצובה כשאני לידה זה לא אומר שאני עצובה כל הזמן.
היא תמיד משווה ביני לבין אחרים.
רק כדי להראות לי כמה אחרים יותר טובים.
נמאס לי, פשוט נמאס.
אני לא רוצה להתמודד עם זה יותר.
לא רוצה לראות אותה בכל יום.
ובמקום לתת לי ללכת לפנימיה היא נעלבת עליי שאני רוצה ללכת לשם.
היא נעלבת ושואלת "מה לא טוב לך פה?"
היא לא מבינה כמה היא פוגעת.
היא לא מבינה כמה היא מכאיבה.
היא רואה רק את הצד שלה.
ומה עם הצד שלי ?
איפה אני והרצונות שלי בכל העניין הזה?
למה היא אומרת שהיא אוהבת אם היא מראה בדיוק את ההפך ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I hate myself !