אני לא יכולה לראות את כולם נשברים לי בין הידים.
אני לא יכולה לחיות בחברה, שכל אחד בוחר להית דוחה לשני.
בחברה מושחטת כמו שלנו.
אפילו בתיכון, אנחנו בוחרים להיות רעים, צבועים, ודוחים לגבי אלה שאנחנו מכנים חברים.
כל כך קשה לנו להסתפק בשנים שלושה חברים טובים?
כן, קשה להסתפק.
לכולם קשה, כל אחד מנסה לקדם את עצמו, להיות דוחה למישהו שפעם כינה חבר.
איך אפשר לחיות ככה?
אני לא מבינה?
למה כולנו תוקעים אחד לשני סכינים בגב.
כן כולנו דוחים.
החברה הזאת השחיטה את הטוב היחיד שהיה בתוכנו.
ועכשיו? כולנו מליאם רעל.
כן, גם אני.
כולנו, אני שונאת את כולם, כולל את עצמי.