בגוף מדבר |
כינוי:
אנטולי בן: 33 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
לחלוטין בשביל הפוזה.
כשמחסירים שינה.
הקול בלי מילים.
A Vampire's Lament.
ליפול.
זהו, סיימתי עם ההשלמות. סוף סוף לכתוב על דברים מהיום שהם קורים בו, כן, זה יהיה נחמד.
אני לא שותה, אני לא מעשן ואני לא עושה סמים. ואני עושה את זה לחלוטין בשביל הפוזה, עזבו אתכם מהשפעות בריאותיות.
לא בשביל הפוזה של הנונקונפורמיסט, דווקא. יש לי מספיק דברים להגדיר את עצמי כשונה על ידיהם. רוסי, נוצרי, אתאיסט, מוזר, שרוט, מחונן..
דווקא בשביל הפוזה של הכח. לדעת שאני חזק מספיק כדי לא להזדקק לזה. תחת שום נסיבות. לא בשביל לשכוח, לא בשביל לברוח, לא בשביל לזרום יותר עם האנשים מסביב. למה שאני לא אהיה מסוגל להנות מספיק בלי זה?
בפנים אני צוחק כשאני רואה מישהו שיכור. גם מבחוץ אם אני רואה שהוא שיכור מספיק שאני לא צריך לדאוג מפעולת תגמול.
בנקודה מסוימת הגעתי למסקנה קטנה, האלכוהול מוריד את העכבות ומקצין את הבן-אדם. אבל למה שאני אזדקק לו בשביל לתת לכל מני חלקים שלי לזלוג החוצה? ברגע שמישהו בוחר לשתות, חוץ מהפעם הראשונה, הוא יודע למי הוא עומד לההפך, לא? אילו בריחים הוא הולך לפתוח. אילו מנעולים הוא עומד להוריד.
והוא עושה את זה כי הוא רוצה. אני רוצה, אז אני בוחר. אני לא שותה, מעשן או עושה סמים בשביל הפוזה של אני לא זקוק לדברים בשביל להיות אתכם, ועם עצמי.
כשישנים שעתיים-שלוש-ארבע בלילה הכל נראה כמו יום אחד ארוך, לא? הקונספט של אתמול והיום נעלם. יש זמן שהיה במדורה, יש אתמול בלילה, יש בזריחה, יש בבוקר שבת. לפחות את זה ששבת זוכרים. וגם זה רק כי האוטובוסים מצומצמים.
נדיר שיש לי קונצנזוס בראש. תמיד יש קול שאומר ככה, וקול שאומר אחרת. והם כולם מדברים מתקשרים באותה שפה, במילים. יש חלשים מאחרים ויש כאלה שעדיף להאמין לדעתם על גבי אחרות.
קול שדורש לפגוע, קול שדורש להתעלם וקול שאומר לי שאני חתיכת בן-זונה מטומטם ופוגעני.
ויש קול אחד שמדבר בשפה אחרת. שאי אפשר לסתור אותו. שאי אפשר להבין אותו.
אני לא חושב אותו. אני מרגיש אותו. והוא לא יכול לטעות.
טוב לי בחיים. אין לי שום סיבה לומר על עצמי שאני כמו בשיר, לכוד תחת שני מטרים של זכוכית. אני לא מרגיש בלתי נראה ואני לא מרגיש לכוד. מעניין למה הרגשתי כל כך מחובר אליו.
היום רצתי אחרי אוטובוס, והנעל שלי השתחררה. דרכתי מוזר בשביל לדחוף את הרגל חזרה אל תוך הנעל. המשכתי לרוץ ושמתי לב שעם כל צעד אני נוטה עוד ועוד קדימה.
זו הייתה אחת התחושות הכי משחררות שאי פעם הרגשתי. אני יודע שאני עומד לא יציב. אני יודע שאני מטה לפול. מה עוד שהנה הרצפה כבר מתקרבת. אבל זה נחמד. אני מושיט ידיים קדימה, ספק אם לתפוס את האדמה או פשוט להרגיש את הרוח.
ושבריר שנייה לפני שאני פוגע? אני במצב מאונך, לא מחזיק את עצמי בכלל. אני מרחף, ומאושר.
ואיך אפשר שלא לקום בחיוך מנפילה כזו? רק חבל שאני מלא בדם ושחור של אספלט ואין לי זמן להכנס לחנות לבקש לשטוף את עצמי בכיור.
כמה מוזר זה להסביר למישהי, סליחה, אבל יש עלייך קצת מהדם שלי, תוך כדי שהיא יורדת בתחנה שלה?
אה, וזה היה באוטובוס הבא כבר. המניאק לא עצר לי אפילו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
