כינוי:
אנטולי בן: 33 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
כמה אפשר לישון?
מזדחל.
הוא מזדחל לו לראש. גירוד קטן באוזן, מילים שהתעלמת מהן אבל בכל זאת חדרו.
ואחרי כמה ימים או עונות או שנים, הוא רוצה עוד. לא מספיק לו להזדחל מצד אחד של התא לצד השני.
הוא מתחיל לפטפט, תחילה בלחש ובהמשך ביתר חוצפה ותעוזה וקולניות. אתה מנסה להתנגד, לצעוק יותר חזק ממנו, אבל הוא רק מתחזק ומתחזק. לפחות הגוף שלך עדיין שלך.
לא..? גופך כבר נתון לו?
זה מתחיל בעיניים. איפה שלא שמים לב. הן מתמקדות בדברים שלא מעניינים אותך. אתה מועד ברחוב, ונתקע בקירות ועמודים מדי פעם, כשהראש שלך מסובב לצד כמו טיפש.
אני מרגיש לא טוב, אני צריך לשכב, אני צריך לשתות, אני חולה, אתה צועק ומגדף ומחרף.
אתה באמת חולה. משהו באמת נכנס לך לראש. והוא לא הרפה. הוא אכל, וגדל ומילא את כל נפח הגולגולת. ואתה כבר נדחקת לצד. וכל חייך עכשיו נתונים לדיבוק הזה.
| |
לחלוטין בשביל הפוזה.
כשמחסירים שינה.
הקול בלי מילים.
A Vampire's Lament.
ליפול.
זהו, סיימתי עם ההשלמות. סוף סוף לכתוב על דברים מהיום שהם קורים בו, כן, זה יהיה נחמד.
אני לא שותה, אני לא מעשן ואני לא עושה סמים. ואני עושה את זה לחלוטין בשביל הפוזה, עזבו אתכם מהשפעות בריאותיות.
לא בשביל הפוזה של הנונקונפורמיסט, דווקא. יש לי מספיק דברים להגדיר את עצמי כשונה על ידיהם. רוסי, נוצרי, אתאיסט, מוזר, שרוט, מחונן..
דווקא בשביל הפוזה של הכח. לדעת שאני חזק מספיק כדי לא להזדקק לזה. תחת שום נסיבות. לא בשביל לשכוח, לא בשביל לברוח, לא בשביל לזרום יותר עם האנשים מסביב. למה שאני לא אהיה מסוגל להנות מספיק בלי זה?
בפנים אני צוחק כשאני רואה מישהו שיכור. גם מבחוץ אם אני רואה שהוא שיכור מספיק שאני לא צריך לדאוג מפעולת תגמול.
בנקודה מסוימת הגעתי למסקנה קטנה, האלכוהול מוריד את העכבות ומקצין את הבן-אדם. אבל למה שאני אזדקק לו בשביל לתת לכל מני חלקים שלי לזלוג החוצה? ברגע שמישהו בוחר לשתות, חוץ מהפעם הראשונה, הוא יודע למי הוא עומד לההפך, לא? אילו בריחים הוא הולך לפתוח. אילו מנעולים הוא עומד להוריד.
והוא עושה את זה כי הוא רוצה. אני רוצה, אז אני בוחר. אני לא שותה, מעשן או עושה סמים בשביל הפוזה של אני לא זקוק לדברים בשביל להיות אתכם, ועם עצמי.
כשישנים שעתיים-שלוש-ארבע בלילה הכל נראה כמו יום אחד ארוך, לא? הקונספט של אתמול והיום נעלם. יש זמן שהיה במדורה, יש אתמול בלילה, יש בזריחה, יש בבוקר שבת. לפחות את זה ששבת זוכרים. וגם זה רק כי האוטובוסים מצומצמים.
נדיר שיש לי קונצנזוס בראש. תמיד יש קול שאומר ככה, וקול שאומר אחרת. והם כולם מדברים מתקשרים באותה שפה, במילים. יש חלשים מאחרים ויש כאלה שעדיף להאמין לדעתם על גבי אחרות.
קול שדורש לפגוע, קול שדורש להתעלם וקול שאומר לי שאני חתיכת בן-זונה מטומטם ופוגעני.
ויש קול אחד שמדבר בשפה אחרת. שאי אפשר לסתור אותו. שאי אפשר להבין אותו.
אני לא חושב אותו. אני מרגיש אותו. והוא לא יכול לטעות.
טוב לי בחיים. אין לי שום סיבה לומר על עצמי שאני כמו בשיר, לכוד תחת שני מטרים של זכוכית. אני לא מרגיש בלתי נראה ואני לא מרגיש לכוד. מעניין למה הרגשתי כל כך מחובר אליו.
היום רצתי אחרי אוטובוס, והנעל שלי השתחררה. דרכתי מוזר בשביל לדחוף את הרגל חזרה אל תוך הנעל. המשכתי לרוץ ושמתי לב שעם כל צעד אני נוטה עוד ועוד קדימה.
זו הייתה אחת התחושות הכי משחררות שאי פעם הרגשתי. אני יודע שאני עומד לא יציב. אני יודע שאני מטה לפול. מה עוד שהנה הרצפה כבר מתקרבת. אבל זה נחמד. אני מושיט ידיים קדימה, ספק אם לתפוס את האדמה או פשוט להרגיש את הרוח.
ושבריר שנייה לפני שאני פוגע? אני במצב מאונך, לא מחזיק את עצמי בכלל. אני מרחף, ומאושר.
ואיך אפשר שלא לקום בחיוך מנפילה כזו? רק חבל שאני מלא בדם ושחור של אספלט ואין לי זמן להכנס לחנות לבקש לשטוף את עצמי בכיור.
כמה מוזר זה להסביר למישהי, סליחה, אבל יש עלייך קצת מהדם שלי, תוך כדי שהיא יורדת בתחנה שלה?
אה, וזה היה באוטובוס הבא כבר. המניאק לא עצר לי אפילו.
| |
בוקר טוב
למה ישר לפגוע?
אני כמו הנעליים.
לא לפני שאני אדע שמישהו מסתכל.
אבל זה לא משנה.
יש לנו בכיתה ילד שאנחנו פחות או יותר, יודעים מה, עזבו את הפחות או יותר. ילד שאנחנו מתעללים בו. אנחנו צוחקים עליו, זורקים לו את המחברות מהחלון, שמים לו נעצים על הכיסא, לא נותנים לו לשכוח את הפעם האחת ההיא שהוא הקיא במחנה.. ואני באמת שם לב להיקף של מה שאנחנו עושים לו רק כשאני מספר למישהו נייטרלי מה הסיפור. כשאני מספר למישהו שמשקיף מהצד למה כתוב סשה ההומו! על התקרה.
לשנייה, לרגע קצר בזמן שאת אורכו אי אפשר להגדיר אני מצליח לצאת מהמשבצת הקטנה שלי. להסתכל על הדברים מהצד, כמו זה שאני מספר לו. ואני מבין באמת עד כמה אני לא בסדר. אני לא משתתף. אני זה שתמיד מביא לו חזרה את התיק. אני זה שאומר נו חלאס. אבל זה בכל זאת לא מונע ממני מלצעוק בהשתוממות, סשה?! כל פעם שמישהו מזכיר קיא.
ככה זה, זה הפך לקטע של הכיתה. וסשה? סשה מבליג. אני לא יודע אפילו אם זה מפריע לו באמת או לא. ונכון שאני צוחק כשהוא מתרגז ורועם, כמו כולם, אבל אני בכל זאת מרגיש איזו צביטה קטנה כזו. כי אני יודע שאני אחראי. אפילו אם אני רק עומד בצד.
אני מצטער סשה, באמת שכן. נורא רציתי לומר לך את זה.
לפני כמה זמן, מלא זמן בעצם, כי הרעיון לקטע הזה הוא מלפני שבוע וחצי או משהו, דיברתי איתו. הוא בן, ככה שהיה לי קשה בהתחלה לדעת אם הוא רק כותב בסאטירה לדברים שאני כותב כאן. אם הוא רק עושה את עצמו שמאלני, רק עושה את עצמו נפתח. רק בשביל לצחוק עליי, אולי על עצמו.
זה בכלל לא קשור אליי
למה התגובה האינסטינקטיבית חייבת להיות ניסיון להעליב את הצד השני (גם אם זה נעשה בדרכים לא מי יודע מה מתוחכמות)?
..-..
אנטולי: כרגע אני לא יודע אם אתה מדבר ברצינות, או באלוזיה צינית לכתיבה שלי.
יותר מדי ספרות
תפסיק לקרוא את הסרמאגו הזה ותקרא צמרמורת או משהו
אנטולי: צמרמורת!
זה היה כל כך לא מפחיד. :(
ואת *זה* (בניגוד לשאר הדברים שאמרתי), אמרתי ברצינות
אנטולי: קראתי את זה רק כי זה היה הספר היחיד שחשבתי שמתאים לבנים.
מה זה קשור?!
לא רוצה לחפור או להישמע פסיכולוגי מדי
אבל למה אתה מתחמק מלענות לי ברצינות
וגולש לדברים שוליים כמו צמרמורת?
אנטולי: אתה גלשת לצמרמורת, אני פיתחתי.
חזרה לשאלה שלך,
אני רק ציינתי את זה
ורצוי שתענה לי תוך דקה עד שלוש כי אני אוטוטו הולך לישון
אנטולי: אני מניח שזה מנגנון הגנה, היי, הוא מנסה להתקרב, צריך להרחיק אותו מהר. לפחות בשביל לבדוק אם הוא באמת מתעניין.
מרתק (ברצינות.....), אבל למרבה הצער אני ממש חייב ללכת
..-..
הוא מנסה להתקרב, לא לא, אסור לתת לו. חובה לעשות לו מבחן. לראות אם אכפת לו מה אני חושב עליו. לראות אם הוא באמת רוצה להתקרב. אפילו כשאני אעליב אותו. אפילו כשאני אפגע בו. אפילו כשאני אראה לו שאני לא רוצה שהוא ייתקרב. אפילו כשאני אראה לו שאני מעדיף שלא.
יש לי זוג נעלי טיולים.
נורא הייתי רוצה להשוות את עצמי אליהן.
הן כבר לא משהו.
מאוד הייתי רוצה להשוות את עצמי אליהן, אבל אני לא פגום, ולא פגוע, ולא מרופט ומשופשף או שחוק. לא דרכו איתי בחרא, ונוח איתי. אין בי חורים ומים לא מצליחים לחלחל דרך הבד.
קטע, אני לא עשוי מבד בכלל.
אני אוהב לעשות דברים בספונטניות. אבל אני לא חושב שאני אי פעם עושה אותם בשביל עצמי. אני עושה אותם בשביל שאנשים ייראו. כדי שיסתכלו ויחשבו איזה מוזר, איזה אימפולסיבי, תראו איך הוא עושה את מה שבראש שלו.
אם אני רוצה ללכת לשכשך רגליים במים, ולעזוב את הקבוצה בדשא, אני קודם אודיע על זה. ולא בגלל שאני יודע שהם ישאלו, לאן אתה הולך? אלא כי אני רוצה שהם יידעו שהנה אני, אנטולי, בוחר ללכת לשכשך רגליים סתם כי בא לי. הנה אני מטפס על קיר, והנה אני מנסה לעשות עמידת ידיים אפילו שאני לא טוב כל כך בזה.
תקחו ממני את הקהל שלי? אני חושב שאני אהיה הרבה יותר נורמטיבי.
עשיתי את זה ועשיתי את זה, אבל לא ממש הייתי מחויב. לא באתי יותר מפעם אחת. אה, גם הלכתי למקום ההוא, אבל לא יותר מפעם אחת, זה לא ממש נחשב..
למה אני מזכיר בכלל את הדברים האלה, אם מראש אני יודע שאני מסייג אותם כלא חשובים, כלא רלוונטיים?
בכל זאת חשוב לי לדעת שיידעו שעשיתי אותם. חשוב לי שיידעו אני מבקר את עצמי על זה שלא היה לי באמת אכפת, שלא באמת השקעתי. בכל זאת אני חייב להזכיר את זה, אפילו אם זה לא היה חשוב לי. ואולי זה כן היה?
לפעם אחרת,
לחלוטין בשביל הפוזה.
כשמחסירים שינה.
הקול בלי מילים.
A Vampire's Lament.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
