לפעמים אתה מגיע למצב בחיים שאתה עוצר ופשוט לא יודע להחליט לאן ללכת.
אתה לא יודע אם להמשיך בדרך שהלכת עד כה, או לסטות ממנה לדרך אחרת.
או שבעצם אתה כן יודע, אתה רוצה לסטות, אבל לא מעז. קשה מדי לוותר על מה שיש לך בדרך הנוכחית.
"את רוצה להיפרד?"
כן, מתחשק לי לענות. כן, אני רוצה. אין לי כוח יותר. נמאס לי. לא רוצה יותר להמשיך ככה.
אבל אני שומעת את עצמי אומרת לא, ולשאלה אם אני רוצה להמשיך אומרת כן.
וכל הדרך אני מתחבטת עם עצמי - להיפרד? להמשיך? משהו מושך אותי לכיוון הראשון, אבל אני לא מעזה להגיד את זה. ואני עוצרת, רוצה ללכת הביתה, וכמה שזה אירוני, ב"הביתה" אני מתכוונת לבית שלו. והוא לא רוצה שההורים שלו יראו אותי במצב כזה, אז אנחנו ממשיכים ללכת, ופתאום בא לי לשבת על ספסל ולדבר, ושניה אחרי אני לא יודעת מה אני רוצה לומר, ורוצה להמשיך ללכת, ואז מתחשק לי להיות לבד, אבל כשהוא מתרחק אני ממהרת אחריו, ואני מתיישבת ליד חומה והוא מקים אותי ומבקש שאלך איתו, ובסוף כשאני מחליטה שאני באמת צריכה להיות לבד כדי לחשוב ולסדר דברים בראש והוא ממשיך ללכת ואני נשארת מאחור, אני נצמדת לעמוד, תוהה מה לעשות. ואז הוא חוזר, תופס אותי ביד ולא מוכן שאני אשאר לבד במצב הזה, ואני מסרבת ללכת איתו, ובסוף מבקשת לשבת על ספסל, ואומרת דברים אחרים, בכלל לא כאלה שאני רוצה להגיד ולא קשורים למה שאני רוצה להגיד. פסיכית? יכול להיות. מהצד המבט יותר אובייקטיבי.
ועכשיו אני יושבת וחושבת מה אני רוצה. ויש לי תשובה נחרצת של הרגע - להיפרד, אבל מחשבה רציונלית יותר אומרת לי - לפחות נדמה לי שהיא יותר רציונלית - את לא מרגישה את זה כרגע, אבל הוא יהיה חסר לך, את מאוד תתגעגעי אליו ותרצי לחזור, כי את אוהבת אותו יותר מכל אדם ודבר עלי אדמות.
אולי אני פשוט צריכה, כמו שאומרים האמריקאים - לישון על זה.
ואולי אני באמת פסיכית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלן.