" אם רק היית יודעת,
כמה כאב כשפלתי לשווא.
אם רק היית יודעת,
כמה דמעות הייתי עסוק בלבכות עלייך."

כמה מילים, כמה רגש, כמה כאב
כמה מסמכים מילאתי, בתקווה שאולי הלב יתרוקן.

אבל הוא תמיד נשאר מלא,
מלא בעצב, באכזבה.
בתקוות שהתנפצו לרסיסים,
רסיסים של אהבה.

במבט לאחור הכל נראה מושלם,
ועכשיו החלק הקשה ביותר..

לנסות להביט טיפה קדימה,
להתמודד ולעבור הלאה..
 
" כ''כ רציתי לקרוא לך לחזור,
אבל אף פעם לא היית שלי.
כ''כ רציתי לגרום לך לזכור,
אבל אף פעם לא זכרת אותי. "

אף פעם לא הייתי
חלק ניכר מהחיים שלך.

רציתי להיות,

איתך.

לא יכולה לעצום עיניים
ולהתכסות בשתיקותיי.

החושך סוגר עליי,
הבדידות קודרת מידיי.

התחושת מחנק,
הרצון להתאדות.

" מה שנשאר בליבי, ביקשתי שלא תעזבי."

הרצון העז,
לגבור על הרגש.

להתעלות על המחשבה,
על המחשבה המעורפלת.

" וגעגוע נכתב, הוא נכתב עלייך. "

קצת קשה להאמין
שהתאהבתי, בך.

קצת קשה להבין,
שאני מוכנה לוותר

על דברים עם משמעות,
דברים שרציתי כ''כ.

אנשים שרציתי,
חוויות שניסיתי לממש.

" תראי שניסיתי בלעדייך
ולא הצלחתי לברוח.
לאן שהולך, הולכות פנייך
ולא נותנות לי מנוח. "