אולי זה האישפוז, יותר מידי זמן, אולי זה הרגשות המעורבים.. אולי מזג
האוויר שהולך ונהיה חם יותר או סתם כי אתה האקס שלי, מן הסתם שתהיה אצלי
בראש הרבה. בכל זאת, ניצלת אותי מינית, אפילו אנסת אותי לפעמים, הייתי כלכך
עיוורת.. לא שמתי לב בכלל.
הזוי שאני מתגעגעת אלייך. הזוי שאני
מתעגעת לבנאדם שהיית פעם.. הלב שלי נקרע.. הלב שלי נקרע בין הבנאדם שהיית
פעם לבין מה שאתה היום..
אלה זיכרונות מתים שלא יחזרו לכלם והם פוצעים כל
חלק בי..
איך בנאדם הפך מלהיות לחלוטין הכל בשבילי, הבנאדם היחיד שאני מכירה ושמכיר
אותי, בנאדם שמילא את כל החיים שלי, לא היה צד שהוא לא מילא.. איך הוא הפך
מהדבר הכי טוב לדבר הכי גרוע.. לצלקת נפשית כלכך גדולה שלי...
אני שונאת את זה. אני לאיודעת להתמודד עם זכרונות. או עם כלום בעצם.
אולי זה כי אני מאושפזת פה יותר מידי זמן ואני לא יכולה שלא לחשוב יותר מידי,
אבל אני מתגעגעת לקיץ. אני מתגעגעת לשמש, למוזיקה ששמעתי, לסיטואציות ששירים מסויימים העלו בי.
הורג אותי שהזמן עובר בלי שאף אחד שם לב, דברים משתנים, אנשים משתנים..
לפעמים אני רוצה הכל בחזרה.. את הטוב ואת הרע..
שישחררו אותי מכאן כבר.
נראלי שאני מתפרקת .. אני לא מוצאת את עצמי.
לפעמים ניראלי שאני פשוט לא מסטולה יותר מידי זמן.. אפילו סיגריה לא עישנתי כבר שבועיים.. שלא נדבר על משהו אחר,או אפילו אלכוהול. נמאס לי , אני תמיד חושבת יותרמידי שאני סחית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Monster Of Hope
