אני אוהבת את החברים שלי, באמת שהם מדהימים. כולם. כל אחד והייחודיות שלו. אני לא רוצה להכליל
אבל בזמן האחרון כבר ממש נמאס לי מתופעה מעצבנת שהיא "אה, יצאנו..." למה
אני מתכוונת בזה? אני מנסה לקבוע יציאות, אני רוצה לראות את החברים שלי,
אני אוהבת אותם ומרגיש לי לא כיף כשאנחנו לא מתראים. אבל כנראה שזה לא הדדי
כי אני רואה שהם לא משקיעים אפילו טיפה כדי לראות אותי גם. סופי שבוע, אני
95% מהסופי שבוע משתדלת להיות בבית כי אני יודעת שזה הזמן שבו אפשר להיפגש
עם כולם. אבל הם מחליטים להסיק מסקנות לבד וחושבים שאני כל היום עם בן
הזוג שלי. אז זהו! שלא.
אני ש-ו-נ-א-ת-! שמסיקים מסקנות לבד. אני אגלה לכם את סדר היום שלי:
כרגע אני לא עובדת, יש לי זמן בנתיים. אני בראיונות עבודה כל שבוע במטרה למצוא את המשרה שבאמת מתאימה לי.
בימי שני אני בקורס משחק בערב, יש לי שיעורים להכין במהלך השבוע אז אני מכינה שיעורים ומחפשת עוד עבודות בתקווה למצוא.
בסופו של יום, אני נמצאת עם חן. לא כל יום, כמעט כל יום. ושוב, בסופו של
יום! אחרי שהוא חוזר מעוד יום מתיש בעבודה. לפעמים גם בשעות הערב
המאוחרות. לפעמים גם בלילה, כי לפעמים הוא חייב לסיים דברים בעבודה. אז לא,
אני לא כל היום עם חן. אני גם לא חייבת לכם הסברים במידה וכן. כי זו זכותי
ואלה החיים שלי. אבל כנראה שאתם נהנים להסיק מסקנות לבד וחושבים שפשוט אם
לא תזמינו אז זה בקטנה, כי גם ככה אני מעדיפה להיות עם חן. חברים אמיתיים
שומרים על קשר, מנסים לדבר ולראות מה קורה. מנסים להיפגש ולא ישר מסיקים
מסקנות. אז וואלה מרגיש לי שאתם מוותרים מראש ולא באמת אכפת לכם.
אתמול כתבתי לידיד שלי שאני כבר לא מנסה לברר אם יוצאים כי גם ככה הם לא אומרים כלום. כתגובה קיבלתי "חח" "טוב.." (הם יצאו, אגב.)
וזהו.. כתבתי לו "שמחה שזה מצחיק אותך". לא קיבלתי תשובה. אני מניחה שהוא עוד לא התעורר. אבל בכל מקרה, זה כל כך מעצבן אותי.
היי, אנחנו חברים טובים מתקופת בית הספר. זוכרים אותי? אנחנו חברים
טובים לפני שנים. אתם אמורים להכיר אותי, אמורים. חבל שכבר מרגיש לי שלא.
עצוב לי.
וסתם שתדעו, פעם ראשונה שאני כותבת פוסט כזה. הייתי כל כך חייבת לפרוק את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Shahar! :)
אם לא, אז יאללה, תחייכו!
אני שמחה, באמת. לא תיארתי לעצמי שהעבודה שלי תהיה שם. אני באמת מקווה שזה יסתדר כי לא בא לי לצפות, אבל כרגע הכל נראה טוב. מקווה שרק ימשיך.
