הגשם התעבה למסך כהה ועוין. ברדיו הזהירו מפני פנייה חדה, ממש כמו זו אותה הרגשתי אורבת לי בסיבוב הבא.

הג'יפ החליק עם הדרך, ורק שנייה חטופה לפני שהמשיך ישר לתוך התהום סובבתי את ההגה חזק שמאלה

ורגלי רעדה על דוושת הבלמים, בעדינות, כמו שביל הקפיד לשנן באוזני כל שנה אחרי הגשם הראשון.

כשיצאתי מכלל סכנה פניתי לצד הכביש ועצרתי בהקלה, שהתחלפה במהירות לייאוש. המשך הדרך,

למיטב זכרוני, כלל עוד הרבה סיבובים מהסוג הזה.

הגשם, לעומת זאת, רק הלך והתחזק, ומשבי רוח עצבניים שיתפו איתו פעולה בחדווה מרושעת,

כאילו ביקשו להוכיח מי מנהל פה את העניינים. אי אפשר היה להאשים אותי על כך שלקחתי את ההתגרות הזאת הזאת באופן אישי.

פתאום נרעדתי. מישהו דפק על החלון שלי, וזה לא נשמע כמו גשם.

התאמצתי לראות משהו בתוך החשכה וגם כשזיהיתי בבירור אף לחוץ אל השמשה ושתי עיניים אפלות קרועות לרווחה,

עברו עלי כמה שניות של חרדה.

רק למראה השיער השחור שנשמט בשובבות מתחת לכובע דובון, הרגשתי מספיק בטוח לפתוח את החלון החשמלי.

"שלום," חייכה אלי נערה רטובה להפליא, "ראינו שאתה תקוע פה הרבה זמן. צריך עזרה או משהו?"

"כן," החזרתי חיוך, "אם את יכולה להפסיק את הגשם הזה, זה יעזור לי מאוד."

"זה הכל?" חיוכה התרחב, "אין בעיה, רק שזאת פרוצדורה ארוכה קצת, אולי תארח אותנו בג'יפ שלך בינתיים?"

"כמה אתם?" הסתכלתי אחורה באי רצון מופגן.

"אנחנו ארבעה, ביחד איתי," פניה של הילדה הרצינו לפתע, "ואנחנו יכולים להחליף אותך בנהיגה, אם אתה רוצה."

"לא, תיכנסו, זה בסדר," מלמלתי, למרות ששום דבר לא היה בסדר.

ארבעת הנערים טיפסו לתוך הג'יפ. הבחורה שדפקה על החלון שלי התיישבה לידי,

ושלושת הנותרים התרווחו מאחור באנחות של כאלה שהגיעו כדי להישאר. המועקה בתוכי הלכה והעמיקה.

לקיחת טרמפיסטים ועוד זרים לא נמנתה עם מנהגי השגרתיים. במיוחד כשנהגתי לבד. ביל ליגלג עלי בלי סוף בעניין הזה,

ואמר שבשביל בחור אמיץ כמוני, אני מפגין נוירוזה מפתיעה. טרמפיפוביה, הוא כינה את זה.

בניגוד למה שניתן היה להבין מההבחנות היצרתיות שלו, ביל לא היה פסיכולוג אלא דווקא סולן בלהקת הרוק שלנו לשעבר,

וחוץ מלהמציא כינויים לנוירוזות החדשות שפיתחתי לא מצא עניין בהעמקת העיסוק בהן, למרבה המזל.

חיטוט בשורשי הטרמפיפוביה שלי, למשל, לא היה מביא אותנו רחוק, לפחות לא למחוז חפצנו המשותף,

לכאורה, חיי שותפים לדירה שבמקרה גם אחים תאומים.

"לאן אתם צריכים?" נאנחתי תוך כדי התנעת הג'יפ.

"לאן שתגיע זה יהיה טוב," מיהר להבטיח לי אחד המיואשים מאחור. הנערה שלידי חייכה בהתנצלות,

"אנחנו מתייבשים פה כבר מהצהריים, הגשם הזה שותה לנו את החופשה."

רק עכשיו שמתי לב לאכויות הקול שלה. זה היה מוזר ביותר, כיוון שהוא היה בהחלט מדהים, ולי היתה חולשה לקולות איכותיים.

עד כמה שהצלחתי לזהות דרך הדובון והבוץ שכיסה אותה, הנערה שלידי נראית לא רע, היה לה גם ריח של נעורים ושל אדמה אחרי הגשם,

והמשפט שאמרה נשמע כמעט כמו שירה.

קולה, שהתעצם בחלל האטום של הג'יפ, החל לעורר בי רסיסי פנטזיה ישנה, זו שחשבתי שכבר נשכחה ממני לעולמים.

אפילו ביל לא ידע מה הסיבה האמיתית שבגללה נמנעתי מטרמפיסטים, במיוחד בנסיעות ארוכות לבד.

גם לא חשבתי שכדאי שידע. היא התחילה להטריד אותי הרבה לפני שהלהקה שלנו התפרקה.

אחרי זה היא כמעט נעלמה, אולי כי לא הרביתי לנהוג לבד. אבל לפעמים היא חזרה ועלתה בחלומות אירוטיים במיוחד.

במהלכם אספתי נערה גבוהה ויפה, עם קול עמוק ומקסים.

בקשר להמשך לא הייתי בררן, זה היה יכול להיות כל דבר בין סתם סקס או סקס פרוע, באוטו, בבית או אפילו במלון.

גם את הריח שלה יכולתי להעלות באופן ממשי בדמיוני, ריח נעורים מעורב בריח אדמה אחרי גשם.

וזה היה בדיוק הריח שעלה מהנערה שלצידי.

"הגשם שוב מתחיל," הערתי את תשומת לבה, "כדאי שתמלאי את חלקך בעסקה."

"עסקה?"

"סיכמנו שתפסיקי את הגשם, לא?"

"מצטערת." שוב הקול הזה, אלוהים, עדיף היה שהיא לא תדבר, לפחות כשאני נוהג,

"כנראה שאמרתי בטעות את את תפילת הגשם במקום את זאת שעוצרת אותו. אבל ההצעה שלי לנהוג עוד בתוקף."

"תודה, אני בסדר," הרגשתי שהטון שלי תוקפני מדי, אבל לקיחת ארבעה טרמפיסטים, זרים, בעיני היתה התגרות מספיקה בגורל,

גם בלי לתת לאחד מהם לנהוג ברכב.

"אז לאן אתה מגיע?" שאל אחד מהיושבים מאחור, עכשיו הגיעה ההזדמנות שלי להיפטר מהם.

יכולתי להגיד שאני נוסע לאחד מהישובים הקטנים שבסביבה, אבל לרוע המזל לא הצלחתי לזכור אף שם של אחד כזה.

"לברלין," אמרתי, מוטרד מהרגשת ההקלה שעלתה בי.

העדפתי לייחס אותה לעובדה שהוויכוח הפנימי עם עצמי בסוגיית המשך הדרך הוכרע.

עכשיו כבר לא נותרה לי ברירה אלא לחזור לביתי החמים, שנטשתי כמה שעות קודם.

"יופי," אמרה הנערה שלצידי בהתלהבות, "כולנו באותו הכיוון, אני צריכה להמבורג."

מהמושב האחורי עלו קולות המיואשים, שהודיעו בצורה לא מסודרת על מקום מגוריהם.

"תדברו לאט," אמרתי, "ואם אפשר אחד אחד, אחרת אין סיכוי שאקלוט את מה שאתם אומרים, שלא לדבר על לזכור את זה אחר כך."

הם צייתו לדברי כמו חיילים ממושמעים, אבל קשה להגיד שקלטתי לגמרי את מה שאמרו לי.

כל הווייתי היתה מרוכזת בכביש ובגשם המתחזק וכמובן גם בעובדה היחידה שנראתה לי חשובה באמת, ששלושתם היו צריכים לרדת הרבה לפני המבורג.