ביל עוד יצטער כשישמע לאן הביאו אותי הרעיונות המבריקים שלו, חשבתי בעיצומו של עוד סיבוב קטלני. הטרמפיסטים שהתחילו כבר לנמנם,

התעוררו מחריקות האימה של הבלמים וליוו אותי בהוראות נהיגה מפורטות שהצליחו להקפיץ את לחץ הדם שלי לגבהים מסוכנים בפני עצמם.

אחד מהם אפילו פרש מפה והודיע לי מראש על כל סיבוב נוסף שעמד בדרכנו. הנערה שלידי היתה היחידה שנראתה רגועה, מנומנמת אפילו,

רק מידי פעם, בסיבובים חדים במיוחד, פקחה חצי עין והניחה אותה עלי. ניחשתי שזאת הסיבה לכך שידי רעדו בסיבובים האלה, ורתחתי עוד יותר,

בעיקר על ביל, שהיה אחראי לרעיון הנסיעה הזאת לדרום. היו לו כוונות טובות דווקא. הנסיעה לגוסטב היתה אמורה להיות פתרון ללחצי, שהלכו והתגברו.

במצב הזה, שבו ביל שימש כמשענתי היחידה. בתור אח סולידי היו לו תמיד משפטים מרגיעים ואופטימיים.

במקום זה הוא הודיע לי פתאום לפני יומיים על איזו נסיעה שלו לחו"ל, לחופשה. רציתי להצטרף אליו, נזקקתי לחופשה כמו לחמצן.

אבל ביל טען שזה בלתי אפשרי כי הוא לוקח איתו את סמנת'ה, החברה שלו, שאותה לא חיבבתי במיוחד.

ביל, שאפילו לא ידע את הסיבה האמיתית שבגללה לא סבלתי את סמנת'ה, אמר שזה לא יהיה רעיון טוב שאצטרף דווקא לנסיעה הזאת,

כי הוא לא רוצה לקחת צ'אנס שהחופשה הזאת תתפוצץ בגלל ששנינו נסתכסך שם על איזו שטות.

<פלאשבק>

"טום, אני חייב לנסוע," הוא אמר ואחז בשתי כתפי, ואחרי שעה ממושכת של שתיקה,

שדרכה ניסיתי להפגין את מורת רוחי מהעובדה שאפילו בתקופה קשה כזו הוא לא מוצא לנכון לאזן מחדש בין חשיבותה של החברה שלו לביני,

זרק פתאום הצעה מפתיעה לחלל האוויר,

"למה בעצם שלא תיסע לגוסטב, למינכן?"

ההצעה הצליחה לבלבל אותי עד כדי כך שוויתרתי על זכות השתיקה ושאלתי בהפתעה, "לגוסטב שפר?"

"כן," הוא ענה בחיוך זהיר, חוגג על הצלחתו אבל מנסה להסתיר כמה הוא מאושר ממנה,

"אני חושב שזה יהיה טוב בשבילך להיות קצת לידו, איכשהו הוא מצליח להרגיע אותך יותר טוב ממני אפילו."

ביל ממש לא סבל את גוסטב, או לפחות את הוורסיה החדשה והרוחנית שלו, שהתגבשה די במפתיע אחרי שאניטה, אשתו,

נטשה אותו לטובת איש עסקים מליונר. לפני זה היינו ארבעתנו חברים קרובים. ביל, גוסטב, גיאורג ואני, עד השבר שריסק את חיינו.

למחרת נסעתי לגוסטב, מצויד בבגדים לשהייה של יומיים ובאופטמיות זהירה.

תוכניותי הרחיקו לכת הפעם וכללו אפילו את האפשרות לפרוק בפניו חלק מהמטען הרגשי שהעיק עלי.

אבל אז הופיעה שם האישה הגדולה מהסיוטים, שאיכשהו הרגשתי שיהיו עתידים ללוות אותי במשך התקופה הקרובה,

לפחות עד שאצליח לפענח מה גרם לי לתחושה הפנימית של אסון מתקרב ברגע שבו פתחה את פיה הבשרני ואמרה בקול עמוק וצרוד,

מתובל במבטא בריטי כמעט בלתי מורגש, "אתה מוכר לי."

הרמתי את הגבה באותה עווית אופיינית לי שאחריה נהגתי תמיד להתנצל, בטון בלתי מחייב,

 "מה לעשות, אני תמיד נראה מוכר, כנראה שהדגם שלי מאוד נפוץ," אך היא הקדימה אותי והסיפה,

"אבל לא מפה, ממקום הרבה יותר עמוק. יש בינינו קשר רומנטי של דורות רבים. אני מרגישה את זה מכאן," והניחה את כפותיה העבות על חזה הענק.

התשובה הקבועה שלי ירדה מיד מהפרק, ולא רק משום שלא היה לי מושג איזו צורה לבש הדגם שלי בדורות הקודמים.

ניסיתי לצחוק וכמעט נחנקתי מקציצת הטופו האלסטית שסירבה להילעס כמו שצריך ונתקעה לי בגרון.

 גוסטב, חברי הטוב והמסובב, שביתו שימש תפאורה הולמת בהחלט לכל המעמד המטורף, התנפל על הגב של בטפיחות עזות.

הצלחתי לבלוע את הקציצה, אבל לא לצחוק, בעיקר בגלל שזה לא היה מצחיק והחל לעורר בי חשדות.

גוסטב, שהרגישות שלו התפתחה במקביל להתרחקותו מהיאפיות שאפנייה את חייו הקודמים,

זיהה את סימני המצוקה שלי וחתך את המעמד באלגנטיות, "שלום, רינה," הוא חייך אל הסלע הקורן,

"השיעור כבר התחיל בחדר הגדול, כדאי שתיכנסי."

"אז איך זה שהמורה עדיין בחוץ?" רינה עדיין חייכה, ידה על ליבה הרחב כמקודם, אבל לקול שלה היה גוון תוקפני.

"המורה כבר נכנס," ענה גוסטב ופנה אלי, "טום, אתה בא?"

"אני? אני מרגיש קצת לא טוב," גימגמתי ופניתי לכיוון השירותים, "היכנסו, אני כבר אצטרף."

הסתערתי על דלת השירותים כמו טובע הנאחז בקש והתחבאתי עד שזיהיתי את קולה של דלת אחרת שנסגרה מאחוריהם.

חיכיתי עוד כמה דקות, להיות בטוח שהם לא יחזרו, וגם שאני לא עומד להקיא חלילה את כל אוכל הבריאות שגוסטב הצליח להאכיל אותי בכוח.

באותו רגע הרגשתי שאני חייב לברוח משם, כל תא בגופי צעק את זה.

אף שיעור יוגה לא היה מצליח לשחרר ממני את הרושם שהשאירה האישה ההיא, שהיתה כמו מגנט ענקי שהצליח למשוך את כל האנרגיה מסביבו.

זה לפחות היה ההסבר שלי לתופעה המדאיגה של התרוקנות כל האנרגיה מגופי. מדאיגה עוד יותר העובדה שחשבתי על הסבר כזה.

בדרך כלל השתמשתי באוצר מילים פשוט יותר, גם במחשבותי.

אבל לאחר שעות ספורות עם גוסטב שפירש כל תחושה עמומה וחולפת כאיתות קוסמי, היה די סביר להניח שחלק מאוצר המילים שהשתמש בו הסתנן אלי.

<ס. פלאשבק>

"אפשר לעשן?" שאל אחד הנערים מאחור. "אפשר," אמרתי ופתחתי קצת את החלון.

מחטים של גשם דקרו את פני, זה דווקא הועיל למאמצים שלי להתגבר על העייפות. "אפילו ג'וינט?" המשיך הילדון בחוצפה לקול צחקוקי חבריו.

הנערה שלצידי שלחה מבט חמור לאחור,

הצחקוקים נפסקו בבת אחת. "הם סתם צוחקים," אמרה לי בהתנצלות, "זה לא שבאמת יש להם ג'וינט."

"באמת? חבל," עניתי בקלילות, שיבינו שאותי הסיפור הזה ממש לא מרשים. מובן שזה נאמר רק כדי להרשים את מש"ק המשמעת שלידי.

מבטה של הנערה לצדי הפך מעריך והוכיח שהיו בי קצת כישורי משחק חבויים.

זה היה שינוי מרענן לאחר הזלזול שדימיתי לראות בחצאי המבטים ששלחה לכיווני קודם. "תירגעו, זה אפילו לא מרשים אותו," זרקה מעבר לכתפה,

כאילו רצתה לאשר את הרגשתי המשופרת.

הטלפון הסלולרי צילצל. היססתי רגע ארוך ואחריו הפעלתי את הדיבורית.

זאת היתה השעה שבה נהג ביל לצלצל כדי לקטר איתי על התנהגותם המופרעת של חברות התעופה ולאיים שבסוף הוא יתבע אחת מהן.

"מה קרה לך?" עלה קולו התובעני של גוסטב מהסלולרי וכמעט גרם לי לסטות שוב לשוליים.

 גוסטב מיעט להשתמש בטלפון, ומקיומם של מכשירים סלולריים התעלם בכלל. לטענתו, הם פגעו באאורות שלנו, הילות האנרגיה שהקיפו כל אחד מאיתנו.

לא ממש הבנתי איך בדיוק, אבל כשהחלו להתפרסם כתבות על כך שהטלפונים הסלולריים גורמים לסרטן,

הוא ראה בכך הוכחה חותכת לטענותיו, ומאז לא זכיתי לקבל ממנו צלצול לנייד.

שקלתי אם להגיד לו את האמת או להמציא איזה תירוץ, כשהוא המשיך בקול תוקפני

שהציב סימן שאלה גדול מעל הצלחת שיעור היוגה, "איך אתה בורח לי בצורה כזאת?"

לחצתי על דוושת הגז בעצבנות וצעקתי, "מה? אני לא שומע אותך טוב!"

הצחקוקים מאחור הבהירו לי שהקהל שם מאוד נהנה מהסצנה. אחד החוצפנים הצעירים אמר, "גם בורח וגם מסבן, אפשר לצרף אותך לחבורה?!"

"דני, תסתום," אמרה הנערה שלידי. דני באמת סתם, וגוסטב הוסיף לחקור, "מאיפה אתה מדבר? מי זה לידך?"

"נחטפתי על ידי קבוצת מחבלים," עניתי. "הם התפרצו לבית שלך ודרשו הסעה עד היעד שלהם, אבל אל תדאג, הם הבטיחו שישחררו אותי כשנגיע לשם."

"באמת?" הוא השתנק. פרץ צחוק חדש עלה מהמושב האחורי, ואפילו הבחורה שלצידי נראתה משועשעת.

"אתה עובד עלי?" הוא המשיך, עדיין עם הרבה חשש בקולו. לרגע התפתיתי להישבע לו שאני רציני ולסגור את הטלפון בנימה אופטימית זו,

אבל רחמתי עליו, וגם על עצמי, אחרי שהוא ישלח את כל משטרת מרחב הדרום.

"בטח שאני עובד עליך," עניתי בחוסר סבלנות, "אחרי שהבנתי שאתה מתקשה להתמודד עם האמת הפשוטה שכתבתי לך בפתק, מה נשאר לי לעשות?"

"כתבת שהרגשת פתאום לא טוב," הוא נשמע מתנצל, וזה כבר שיפר את המצב.

 "אז רציתי לשאול מה שלומך. איזה מן רעיון זה לצאת לנסיעה כזאת ארוכה כשאתה מרגיש לא טוב? ועוד ביום כזה? מה אתה מרגיש?

יש לי פה תרופות הומאפתיות לכל בעיה."

"בזה לא היה לי ספק," עניתי, "אבל לא רציתי להפריע לך בשיעור. עכשיו אני מרגיש יותר טוב, באמת. ולקחתי טרמפ כמה נערים שילוו אותי בנסיעה, על כל מקרה."

"אבל מה קרה שפתאום הרגשת לא טוב?" הוא המשיך להקשות, שלא כמנהגו.

 גוסטב לא היה נודניק גם בגרסה היאפית, הפחות רגועה, שלו. תהיתי מה באמת מציק לו,

ואז הוא שאל, "אתה בטוח שזה לא בגלל רינה, האישה שנכנסה אחרונה ובילבלה לך את המוח עם השטויות שלה? תדע לך שהיא באמת מוזרה ו..."

"היא לא היתה יותר מוזרה משאר האנשים שהסתובבו אצלך," קטעתי אותו בקוצר רוח, ומיהרתי להעביר נושא.

"ולדעתי הרגשתי לא טוב בגלל הקציצות, יש לי קיבה רגישה, אתה יודע..."

"אני מצטער." גוסטב נשמע מצטער באמת, מה שגרם לי להרגשי יותר רע, "בפעם הבאה שתבוא אכין לך משהו שאתה יותר אוהב, פיצה הולך?"

"רץ!" הבטחתי לו, גם אני כבר הצטערתי על זה שגרמתי לו להרגיש כל כך רע.

"טוב, אז מתי תבוא שוב?" יכולתי להישבע ששמעתי תחנונים בקולו ומיהרתי להבטיח שאבוא בקרוב, אולי אפילו בשבת, אם יהיה יום יפה. קיוותי שלא יהיה.

ראשה של הבחורה נשמט על משענת המושב שלידי מיד בסיומה של השיחה עם גוסטב. גם מאחור השתרר שקט.

הירהרתי באפשרות לצלצל לביל מיוזמתי. השתיקה מכיוונו לא בישרה טובות.

חייגתי את המספר שלו והמתנתי כמה דקות, מנסה לכלוא את נשימותי כדי לא להעיר את הנערים הנמים.

האוויר הכלוא יצר בועה מעיקה בחלל הבטן שלי כשענה המושיבון שלו. השאלה למה הוא לא יכול לענות מילאה את מחשבותי,

עד ששמעתי את אחד הנערים מבקש לעצור. עצרתי, שלושה ירדו. רק מכיוון הנערה שלצדי לא נרשמה שום תנועה, היא ישנה חזק.

 ואז, לאחר שהתנעתי שוב את הרכב, גלש ראשה העטוף בכובע הדובון ועצר על כתפי. חייכתי לעצמי,

ניסיתי להתרכז בנהיגה ולשכנע את עצמי שהנעימות שהתפשטה בגופי נבעה מהכובע דובון שחימם את כתפי.

אבל עמוק בפנים ידעתי שזה רחוק מהאמת. לא היה שום כובע מחמם בפנטזיה השנונה שלי, שנוכחותה המוחשית החלה לרחף בחלל הג'יפ.

הגשם התחזק שוב, והרעיון של בילוי סוף השבוע הזה לבד בדירה הריקה הפסיק לקסום לי ככל שהתקרבנו אליה.

מה בעצם יכול לקרות, שאלתי את עצמי, אם אמשיך לתוך ברלין, אעצור ליד הבית הריק שלי, ואטען ששכחתי לאן היא אמרה שהיא צריכה להגיע?