מצטערת על העיכוב, אבל שוב פעם יש לי בעיות באינטרנט

והאמת שאני כבר מתחילה להתחרפן.

אבל זה לא משנה עכשיו, שמתי לכם את פרק ג'.

ומחר אני נוסעת לנתניה ואני אחזור רק בייום שבת, ככה שכנראה החלק הרביעי

יעלה רק ביום ראשון.

חלק ג'

צלליתו של המחלף האחרון של המבורג הסתמנה באופק, זאת היתה ההזדמנות האחרונה לחזור בי. פשוט לעצור ליד המחלף ולהעיר אותה,

להתנצל על כך שלא עשיתי את זה קצת לפני הכניסה לעיר, ולהציע באדיבות להביא אותה עד הבית.

ומה אם היא תזמין אותי להיכנס לכוס קפה? לבי האיץ פעימותיו מהמחשבה על האפשרות הזאת, אבל גירשתי אותה מיד ונזפתי בעצמי על ההשתטות.

לנערה הזאת בטח חיכתה בבית חבילה שלמה של הורים, חברים ואולי אפילו חבר.

גם אם היפהפיה הנרדמת תציע לי קפה של נימוס אדחה אותה, ואניח לה לצאת לי מהמכונית ומהחיים.

הג'יפ עצר בחריקת בלמים ממש לפני המחלף ואז שמעתי את עצמי אומר בהיסוס, "הגענו להמבורג. בעצם, כמעט עברנו אותה,

אני מצטער ששכחתי להעיר אותך קודם, אבל..."

הבחורה התנערה, הזדקפה ופקחה מולי זוג עיניים חולמניות שגרמו לי להצטער על העצירה הנמהרת.

את מונולוג ההתנצלות הטיפשי הזה הייתי שופך באופן הרבה יותר משכנע מתחת לדירה שלי בברלין.

"זה בסדר, מצטערת שנפלתי עליך ככה," היא אמרה ושלחה מבט בגשם השוטף שהמשיך להכות בחלון,

"אני גרה פה קרוב, תודה."

"אם זה קרוב, אני יכול לקחת אותך עד הבית," מיהרתי להציע, "אם הצלחנו להביא אותך עד לפה יבשה, חבל שתירטבי בגלל עוד כמה מטרים."

היא שלחה אלי מבט תוהה שהתחלף מיד לשובב. "אתה בטוח שזאת לא יותר מדי טרחה בשבילך?"

החלטתי שהקול שלה הוא פשוט שילוב של שלוש ציפורי שיר מזמרות.

"זאת לא תהיה טרחה בכלל," מיהרתי להבטיח.

רק הוראות הנסיעה שלה הפרו את הדממה בדקות הבאות. אני פשוט הייתי המום מהאומץ שלי להתגרות בגורל בצורה כזאת.

"זה כאן," היא אמרה בקלילות והצביעה על שער ברזל גדול בצד השמאלי של הכביש,

"אתה מוזמן לכוס קפה, כתודה על ההשקעה, אם זה לא מסבך אותך יותר מדי, כמובן."

"זה לא," גימגמתי, יותר מהתרגשות מאשר ממבוכה. הפשטות הנערית שלה הפכה את כל העניין לנטול סיבוכים.

קפה נשמע קפה, למרות שבעצם העדפתי תה. אשתה איתה משהו חם ומיד אמשיך הביתה, הבטחתי לעצמי, כשנפתח השער,

שהיה תלוי עליו שלט גדול ומואר, "משפחת דואניס".

התחלתי לצעוד לכניסה הראשית בצעדים מהוססים, מצפה להיתקל מיד באיזה הורה מודאג, אבל היא תפסה את זרועי ביד בוטחת ומשכה אותי הצידה, לאגף צדדי.

"את עובדת פה או משהו?" ניסיתי לברר את פשר הסטייה, למרות שכבר הבנתי לבד שהיא כנראה גרה באגף

נפרד מבית ההורים.

"עובדת?" היא נשמעה מופתעת, אחר כך חייכה והכניסה מפתח למנעול. "לא אני גרה פה. באגף המרכזי גרים ההורים שלי, אבל הם בשליחות בחו"ל,

ככה שאין לי ממש מה לחפש שם."

סוף המשפט היה מיותר, כבר מחדר הכניסה היה ניתן להביו שזה לא אגף המשרתים.

והאש הבוערת בעליזות באח בחדר השני הוכיחה שמישהו גם טרח להכין את התנאים האופטימליים לבואה. מעניין מי.

"שב, תרגיש בנוח," היא עדיין חייכה את אותו החיוך, "איך אתה שותה את הקפה שלך?"

"אני מעדיף תה אם זה לא מסובך מדי בשבילך," ניסיתי לחקות את החיוך שלה, בלי הרבה הצלחה,

כפי שיכולתי להסיק מהנוקשות של לחיי שהתקשו להימתח.

"להפך, תה זה משקה הבית שלי," היא הצניחה מעליה את כובע הדובון הרטוב ובעטה בו בעליזות לכיוון מה שנראה כחדר האמבטיה.

כתם לח התפשט מסביבו על רצפת העץ.

"דרך אגב, קוראים לי ליאן, ליאן דואניס," אמרה ונכנסה למטבח. "אתה רוצה סוג מסוים של תה או שתפקיר את עצמך בידי?"

"השאלה הזאת מתייחס רק לתה, אני מקווה."

"באמת?" היא הציצה דרך פתח המטבח, קלטה את החיוך שלי והחזירה אחד משלה, הפעם ממזרי במיוחד.

"מה באמת?"

"אתה באמת מקווה?"

"כן," אמרתי במהירות, מנסה להסתיר את ההתרגשות שאיימה להרעיד את קולי.

איך הצלחתי להסתבך בקטע כזה בכזאת מהירות? הפנטזיות שלי עצרו בדרך כלל בשלב התה.

"אז מה התשובה?"

"תשובה?" התבלבלתי ודחפתי את הידיים עמוק לתוך כיסי הג'קט שלי.

"בקשר לתה."

"את יכולה להתפרע עליו," עניתי באנחה.

"תודה, באמת, ואתה יכול להוריד את המעיל ולשבת באותו המחיר."

באמת? רציתי לשאול, אבל היא כבר חזרה למטבח. הורדתי את המעיל וכרעתי מול האח, מנסה לחמם את ידי הקפואות מעל האש העליזה.

ליאן חזרה לחדר עם מגש ועליו קומקום שהפיץ ניחוחות משכרים ושתי כוסות זכוכית, הניחה אותו על שולחן עץ נמוך ומזגה את הנוזל לאחת הכוסות.

 "בבקשה," הושיטה אותה לעברי, "זה יעשה את העבודה הרבה יותר טוב." החזקתי את הכוס בשתי ידיים, והיא באמת עשתה את העבודה.

הרגשתי איך החום עובר ממנה אל הידיים ומשם בנביעה מדויקת לשאר חלקי הגוף. לגמתי לגימה ארוכה, מנסה לנחש אילו סוגי עשבים נמהלו בפנים.

לא רציתי לשאול אותה בשום אופן. שיחות העשבים שניהלתי עם גוסטב הספיקו לי ליום אחד.

"טעים?"

הרמתי את מבטי מהכוס, זוג עיניים כחולות גדולות נתלו בי בציפייה.

"מאוד," אמרתי, "ואל תגידי לי מה יש בזה."

"בסדר, המפקד. מותר לשאול איך קוראים לך?"

"טום."

"טום מה?" עיניה שוטטו על כפות ידי.

"טום קאוליץ." זה היה די מוזר שהיא לא זיהתה אותי. פעם בנות בגיל שלה היו מתנפלות עלי ורק מתחננות לקבל ממני קצת תשומת לב.

אבל אני לא מאשים אותה, עבר כבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שכיכבנו בכלי התקשורת.

"שם יפה."

"תודה."

"ובן כמה אתה?"

"יש הגבלה של גיל בכניסה לבית, או שזה בעניין החומרים בתה?"

היא צחקה בהפתעה. עיניה הבריקו. "אתה תמיד מצחיק כזה?"

"לא, רק כשאני נכנס לבתים של זרים לשתות תה"

"אתה עושה את זה הרבה?" היא התקדמה על ברכיה לכיוון שלי, ידי החלו לרעוד מסביב לכוס.

"לא." הכוס הריקה נשמטה מידי. היא היתה כבר קרובה מדי, ידיה נשלחו לכיוון העורף שלי, ריח של גוף צעיר מעורב ברגבי אדמה אפף אותי.

ליאן לפתה את מותני בשתי רגליים בוטחות, ושפתיה בלעו את שפתי. עוד לא הספקתי לסיים את הפנטזיה במוח והיא התגשמה לפי רצונה,

כאילו מישהו מבחוץ מביים אותה.

אבל ההרגשה הייתה טובה, יותר מדי טובה. הרבה זמן לא זכרתי התרגשות בעוצמה כזאת, הרבה מדי זמן.

התנשקנו באיטיות כמו זוג תיכוניסטים בנשיקה הראשונה. הנערה הזאת באמת לא רחוקה מלהיות תיכוניסטית.

ליאן התיישבה פתאום והתרחקה ממני קצת אבל לא יותר מדי. בדיוק המרחק שנדרש כדי להחזיר לעצמי את קצב הנשימה הסדיר.

"אז בן כמה אמרת שאתה?" היא שאלה ומזגה עוד תה לשתי הכוסות.

"לא אמרתי," ניסיתי להרוויח זמן כדי להחליט אם להגיד לה את האמת, שהיתה ודאי מביאה אותנו למקומות שאליהם לא רציתי להגיע כל כך מהר.

"זה חסוי?"

"לא." החלטתי לשקר בגדול, העיקר למשוך את השהייה פה ככל האפשר. "אני בן 24."

"אחלה גיל," היא קיבלה את שמונה השנים שהפחתתי מגילי בטבעיות מפתיעה. ואני התחלתי לתהות שוב בקשר לגילה.

אבל לא העזתי לשאול אותה, כדי לא להמשיך ולהסתבך ולקלקל לגמרי את הפנטזיה.

שנייה מאוחר יותר הצטערתי שלא אמרתי שאני בן 17. הייתי חוסך את התשובה לשאלה הבאה,

"ומה אתה עושה בחיים?"

"אני? אני לומד מדעי החיים." הלוואי והייתי יודע מה זה.

"תואר ראשון?"

עכשיו הייתי שוב בבעיה. אני לא זוכר מתי בדיוק למדתי לתואר שני, אז אני מניח שכן?

הרגשתי צורך גדול להרשים אותה, אך לא ידעתי שזה יוביל אותי לסדרת תהיות שיאלצו אותי להמציא שקרים נוספים. "לא ממש," נאנחתי.

"למעשה, אני עושה מסלול ישיר לדוקטורט."

מזל שהחברה של ביל היא מרצה באוניברסיטה והיא כל היום מדברת איתנו על מושגים משונים שקשורים לאונ',

אחרת אני לא הייתי רוצה לחשוב מה היה קורה.

ליאן הניחה את כוס התה והביטה בי בסקרנות. "אתה מיו גאון כזה או משהו?"

"לא," עניתי בכבדות, "סתם הצלחתי להוציא בפסיכומטרי ציון גבוה מספיק כדי להרשים את הקודקודים באוניברסיטה."

זה היה פשוט שקר מוחלט. מעולם לא חשבתי אפילו לנסות להתקבל לאונ' ושלא לא נדבר על התעודת בגרות שלי שבהחלט לא העידה על גאונות.

"מה ההורים שלך עושים בחו"ל?" התחלתי לראיין אותה בעצמי, כי העדפתי להפסיק לדבר עלי לפני שאסתבך בשקרים נוספים.

"נסעו לשליחות," היא ענתה "אמא שלי עובדת במשרד החוץ."

"באמת?" הסתקרנתי, "אז היא נוסעת הרבה?"

"עכשיו יותר. כשהייתי צעירה היא נסעה פחות."

היא משכה בכתפיה כאילו רוצה לבטל את החום שמילא את קולה כשדיברה על אמא שלה, והפך אותו לעוד יותר מסעיר.

ומה אבא שלך עושה?"

"מה זה פה? השב"כ הפולני?" היא צחקה ונשכה שוב, מושכת את ראשי לכיוון הבטן שלה, כדי שתשמש ככרית. אהבתי את התנוחה הזאת,

היתה בה אינטימיות לא מאיימת, כאילו הכרנו כבר הרבה זמן, וכל עניין הסקס - כן או לא, בכלל לא מרחף בינינו.

"רוצה עוד תה?" היא שאלה, שרירי הבטן שלה הקפיצו את ראשי כשדיברה.

"לא." רק רציתי שהרגע הזה יימשך לנצח.

היא ליטפה את ראשי, ויכולתי לשמוע את החיוך מתפשט על פניה.

"אז במה אני יכולה לפנק אותך?" היא שאלה.

"השאלה בכמה פינוקים אני עוד מסוגל לעמוד." אמרתי.

ליאן צחקה צחוק גרוני ועמוק. גם לצחוקים שלה היה גוון בוגר בצורה מפתיעה.

במשך כל השעות האחרונות, בסיטואציה שהיתה מביכה באופן חוצה גילאים, עוד לא הצלחתי לשמוע ממנו ולו צחקוק ילדותי אחד.

"תגיד, אתה גם סטנדאפיסט או משהו?" היא התיישבה.

"לא," עניתי בהפתעה.

"אז למה אתה מתעקש להצחיק בכל משפט שני?"

"זאת הדרך היחידה שאני מכיר להתגבר על המבוכה."

"באמת? לדעתי זאת הדרך הטובה ביותר לחשוף אותה."

היה פה היפוך תפקידים מוחלט, ואני הלכתי והתבלבלתי.כנראה הייתי צריך לסגור את פרטי הפנטזיה בקפדנות עוד הרבה קודם.

השאלה אם זה היה עוזר. הנערה ששאספתי בדמיון לא היתה אמורה להגיד כל כך הרבה דברים חכמים ועוד בכזה ביטחון.

"אז על מה הדוקטורט שלך?" היא שאלה לפתע, והפכה את הסיטואציה לעוד יותר מלחיצה, בשבילי בכל אופן.

"זה..." התחלתי לגמגם, "זה בתחום הגנום האנושי, אני... מחפש את הגן שאחראי על נאמנות.

"באמת?" מבטה נראה בהחלט מתרשם וגם מוטרד מאוד,

כאילו פגע נושא המחקר השקרי שלי באיזו כנף ציפור נפשה וגרם לה לדדות בעצבנות על הרצפה. "איך בחרת דווקא בזה?"

"זה סיפור ארוך," אמרתי בעליזות, הצלחתי להפיל עליה איזה שקר בלתי מוסבר וגם לגרום לה להאמין לזה. "זה קשור להיסטוריה במשפחתית שלי."

ליאן שלחה אלי מבט חודר ורציני להחריד. "אז אתה מאלה שחושבים שהכול נמצא בגנים?"

"כן," עניתי, זה דווקא לא היה שקר לעומת כל הדברים שיצאו מפי בשעות האחרונות. אני באמת חושב ככה.

"למה את חושבת אחרת?"

"כן," היא ענתה, "בתור ילדה מאומצת, שאין לה מושג מי ההורים הביולוגיים שלה ואיזה גנים הם נשאו,

אני מעדיפה לחשוב שרוב התכונות שלי, הלא פיזיות לפחות, נרכשו, או בעצם נבחרו על ידי בתהליך של חינוך וחיקוי."

"את מאומצת?! באמת?"

"באמת." היא אמרה את זה בפשטות מדהימה שהכניסה הכל לפרופורציות. "אתה רוצה שאתנדב ללקבוצת הביקורת במחקר שלך?"

"עוד לא התחלתי לחשוב על הקבוצה הזאת, למען האמת."

"טוב, אז כשתתחיל, אני לשירותך," חתמה ליאן את השיחהבעליצות הקודמת שלה ומשכה אותי אחריה.

הציפור שלה התאוששה מהפגיעה במהירות מדהימה. "בוא נעשה לך סיור בבית."

הלכתי אחריה, מוטרד, תוך כדי הצצה חטופה בשעון היד שלי. למרות שאף אחד לא היה אמור לדאוג לי עד יום ראשון,

השאלה החשובה היתה מתי אני אתחיל לדאוג לעצמי.

נראה שליאן לא חושבת לשלוח אותי מכאן הערב. גם אחרי שהחליטנו שסקס לא עומד הפרק כרגע.

מבחינתי זה הפך פחות ופחות ברור עם כל רגע שחלף.

למען האמת, לא הייתי מוכן להמר אפילו על סוג התגובה שלי אם היא היתה בוחרת להראות לי את חדר השינה שלה.

חצינו את הסלון בשלום. אם ליאן הצליחה לקלוט את הלמותו הגוברת של הלב שלי, היא לא הראתה סימנים לכך.

בשנייה שנכנסו לחדר הסמוך כבר שכחתי לדאוג. זה נראה הכל חוץ מחדר שינה.

 בהתחלה זה נראה כמו מועדון ריקודים בגודל בינוני עם בר ובמה במרכזו. החלון היחיד שהיה בו מכוסה בצלון אטום וכסוף.

ליאן הדליקה את האור, אז גם יכולתי לגלות את כל הכלים שניצבו על במה מוגבהת.

"את מנגנת על כל הכלים האלה?" שאלתי בתדהמה. עכשיו גם הבנתי למה לא פיקפקה בסוגיית הגיל הצעיר מדי שלי, יחסית לתחום עיסוקי.

היו שם פסנתר, סינתיסייזר, שתי גיטרות, בס ותופים.

"רק על הגיטרות, הפסנתר והסינתי." היא נראתה נהנת מאוד מתדהמתי והתיישבה ליד הפסנתר.

"בשביל השאר יש לי להקה. אה, ואני גם שרה." דווקא העובדה הזאת היתה הפחות מפתיעה מכולם.

"אז תשירי לנו משהו," אמרתי וניסיתי להפעיל את הסינתיסייזר. לחצתי על אחד מכפתורי הבורר,

שמתחתיו היתה מדבקה ועליה היה כתוב "המהמר".

צלילי בס דרמתיים בקעו מהסינתי. ליאן הרימה את הגיטרה החשמלית ממקומה והתחילה לנגן,

וקולה היה כבד ושבור כשפתחה במשפט הראשון,

   "אי שווה אמ-סי בריבוע, זה התחלה או סוף?

   היא יושבת למעלה, מסתכלת בנוף.

   אלברט איינשטיין אמר שאלוהים

   לא משחק בקובייה.

   היא יודעת עכשיו שהיתה זאת בדיה.

   אם הזמן אינסופי והחומר מוגבל,

   אז אולי אין סיכוי להתרומם מעל.

   היא נמצאת במקום שבו אין הכחשה,

   ויודעת לבטח שאלוהים הוא אישה.

   מעפר נולדנו ולעפר נחזור,

   באותה הצורה, פעמים אינספור.

   עם אותן טעויות ואותם הפגמים,

   כי איו פה חסד וגם לא רחמים."

רק שגוועו הצלילים האחרונים שמתי לב לרעד שאחז בי.

בהתחלה חשבתי שמה שגרם לו היה העובדה שהשיר הזה היה ממש כמו המשך לשיחה שלנו מקודם,

כאילו נכתב בדקות האחרונות על ידי מישהו שרצה לסכם אותה, אבל אחרי שניהה הבנתי שאני מרגשי סוג של דז'ה-וו,

 כאילו כבר שמעתי את השיר הזה פעם, אבל ללא המנגינה.

"אתה נראה המום," ליאן הפרה ראשונה את הדממה.

"זה שיר מדהים!" הודעתי לה ושילבתי את ידי על החזה. "הוא גם מאוד פסימי," הוספתי כדי לבלבל אותה,

"ואת דווקא לא נראית לי כזאת."

"הוא באמת קצת כבד יחסית לשירים שלי," היא ענתה והביטה בי מהורהרת,

"מוזר שבחרת דווקא אותו, זה שיר שכתבתי לפני חמש שנים, כשהייתי ממש צעירה," היא חייכה בסלחנות, כאילו ראתה מולה את הילדה שהיתה.

"חשבתי שאלמד פילוסופיה, גיליתי את האקזיסטנציאליזם (מונח פילוסופי) של סארטר ונדלקתי עליו וניסיתי לחשוב איך הוא מסתדר עם מה שאיינשטיין אמר,

אז הגעתי למין רעיון כזה שאלוהים ברא את העולם כהימור, כאילו שמתוך כל העולמות שקיימים ביקום את זה הוא נתן לבני האדם לנהל.

חשבתי שזה מיישב את הסתירה בין מה שקורה פה בעולם ובין האמונה שאלוהים יודע מה הוא עושה. היום הוא קצת מביך אותי, השיר הזה,

אבל חברים שלי מהלהקה התעקשו שנכלול אותו ברפרטואר שלנו. ראיתי שהם כל כך מתלהבים ממנו, אז ויתרתי."

עכשיו הייתי צריך לגייס את מלוא השליטה העצמית שלי כדי שהיא לא תרגיש ברטט שחלף בי וגרם לשערות שלי לסמור.

"זה שיר שכתבתי לפני חמש שנים" הידהדו דבריה במוחי, כשקלטתי שלפני חמש שנים בדיוק קרו לי דברים שאותם הסביר השיר הזה.

לפני שהספקתי לפתוח את הפה כדי להגיד לה שחבל שלא הכרתי אותה אז כי השיר הזה היה יכול לספק לי נקודת אחיזה באותה

תקופה איומה של כאוס רגשי, הרגשתי איזה ביטחון מוזר מציף אותי ומרגיע. חשתי כאילו הכול קורה לפי איזו תוכנית,

והייתי צריך לפגוש אותה בדיוק בשלב זה בחיי, כי רק עכשיו הייתי פתוח לשמוע ולהבין שיר כזה.

אז הינהנתי בראש לעברה לאשר שהבנתי את הסבריה ושתקתי, שתיקה שנבעה מהידיעה המוחלטת שעוד תהיה לי הזדמנות מוצלחת יותר

בעתיד להסביר לה את כל מה שחלף בראשי, באותם רגעים שבהם שמעתי את השיר ואחריהם.

עכשיו, בבית המפואר בהמבורג, כשישבתי וצפיתי בליאן כששרה, היא הזכירה לי את ביל ברצינות שלו.

ההכרה בכך הכתה בי כשהמשיכה לבצע עוד שני שירים מצמררים, בעיקר בהרמוניה המופלאה בין המילים למנגינה.

 בפעם האלף אני שאלתי את עצמי למה אני בורח משם.

"אז איך את עוד לא מככבת בכל כלי התקשורת?" שאלתי אחרי שהיא החוותה קידה ליצנית וירדה מהבמה.

"עוד חצי שנה יא-מנאייק!" היא ענתה לי בחיוך זוהר, של אחת שבטוחה שההבטחה שלה תתממש בגדול.

החיוך הזה הזכיר לי דווקא אותי בימי הטובים, לפני שהתפרקנו. "בינתיים אין לנו מספיק חומר, אני כותבת הכל לבד, גם מילים וגם מוזיקה.

הבסיסט שלי אמריקאי והוא מתרגם את החומר לאנגלית, כך שהפריצה שלנו תהיה גם בארץ וגם בחו"ל במקביל. הכול מתוכנן, אין לך מה לדאוג."

להצלחה שלה באמת לא דאגתי, היו לי מספיק נושאים אחרים לדאוג להם בשלב זה.

איך, למשל, אני יוצא מפה ושוכח הכול כדי לחזור לחיים המטורפים בלאו הכי שלי, גם בלי שאחת כמוה תחדור אליהם.

"מחר בבוקר תגיע כל הלהקה שלי," היא מילמלה וליטפה את השיער שלי בעדינות, "תוכל לראות אותנו בהופעה חיה ולהתרשם באמת."

"מחר בבוקר כבר לא אהיה פה," מילמלתי בחזרה ומשכתי את הראש השחום והיפה שלה אלי,

היא נישקה אותי באריכות כאילו לא שמעה את המלמול, אבל אחר כך התרחקה ממני ושאלה, "למה?"

"כי יש לי חיים מסובכים גם בלעדיך."

"מה כבר מסובך בחיים שלך? אתה חוקר שבטח יושב על מלגות שמנות, וכולם מעריצים אותך על היצירתיות המחשבתית שלך."

כן בטח, אני בטלן שיושב כל היום על הספה וצופה בערוצים פורנוגרפיים, ואף אחד כבר מזמן לא מעריץ אותי.

"את הראשונה שקוראת לי יצירתי."

"באמת? הנושא של המחקר שלך לא נשמע לאף אחד יצירתי?"

"לא ממש. אם כבר אז הוא נשמע להם מטורף." או בכלל לא מציאותי.

"זה אותו הדבר בעצם. גם אני יוצרת, ולדעתי אתה לא פחות יצירתי ממני."

"למרות הביקורת על תחום המחקר שלי?"

"למרות, אני גם לא משוכנעת שכולם יאהבו את המוזיקה שלי, אבל אף אחד לא יוכל להתעלם ממנה, בדיוק כמו המחקר שלך.

כנראה המשיכה שלנו אחת לשני, עוד בנסיעה לכאן, לא היתה מקרית."

"מזה אני צריך להבין שאת נשמכת רק לגברים יצירתיים?" פלטתי שטויות במהירות כדי למנוע את האפשרות שתיפתח את הנושא.

שרק לא יעלה על דעתה להגיד שגם העובדה שאספתי אותה היתה צירוף מקרים.

"בהחלט," היא נראתה מופתעת מהשאלה שלי, "וזה תמיד מוכיח את עצמו."

עכשיו היא הזכירה לי שוב את ביל, ביכולת לדבר בהתנשאות לא מקוממת, כמו שטווס המתהדר בנוצות שלו לא מעצבן אף אחד.

צלצול טלפון, שקיבל תהודה משונה בחלל הגדול של החדר, הקפיץ אותי מהמקום. ליאן התרוממה והלכה לענות.

התיישבתי על מקומי בחזרה בחוסר נוחות ככשמעתי אותה אומרת בשמחה, "היי אמא!"

"הכל בסדר," המשיכה ושלחה אלי חיוך מתנצל, "הגעתי בשלום, בטרמפ, כן, אני יודעת שזה מסוכן, אבל לא היתה לי בררה."

נהניתי להקשיב לחום שעלה מקולה כשדיברה עם אמא שלה, מה גם ידעתי שהיא אמה המאמצת, עד ששמעתי אותה אומרת,

"ואני נמצאת עכשיו עם זה שלקח אותי בטרמפ, מקסים, קוראים לו טום קאוליץ, ואני מתה שתכירו כבר, מתי את מגיעה לארץ?"

היא עשתה הפסקה קצרה להקשיב, ואני ביקשתי להיבלע באדמה. השיחה הזאת גלשה קצת רחוק מדי לטעמי והרסה לי את שארית הפנטזיה.

ממתי בתם מספרת לאמה בכזאת טבעיות עלי נהגי טרמפ שהיא מארחת? גרוע מזה היתה הפשטות שבה הניחה שאשאר שם עד שהיא תגיע להכיר אותי.

ליאן סיימה את השיחה והביטה בי במבט חודר.

"אתה שוב נראה המום," הודיעה לי. "זה כי סיפרתי עלייך לאמא שלי?"

"כן, זה גם משהו שאת עושה עם כל אחד שקופץ אליך לדירה לכוס קפה?"

"זה לא קורה כל כך הרבה כמו שאתה חושב," היא חייכה, "ואתה לא סתם קופץ אלי לדירה לכוס קפה, שנינו יודעים את זה."

עכשיו או לעולם לא. ידעתי שאם אשאר פה עוד דקה נוספת, אאבד לגמרי את השליטה על החיים שלי.

הרגשתי צביטה בבטן כשסיכמתי עבורה את הסיפור שלי במשפט אחד, קצר וממצה,

הכישרון המופלא שללא ספק ירשתי מאבא שלי, יחד עם עוד כמה כישרונות שעכשיו ביקשתי ביקשתי למנועאת תוצאותיהם הרות האסון.

"ליאן, אני בן 32 ונשוי, ואני חייב ללכת עכשיו." חזרתי שוב לשקר.

"באמת?" הניסיון שלי לטיפול בהלם לא ממש הצליח.

היא לא נראתה מופתעת כשהישירה אלי את מבטה הכחול ומצאה לנכון להגיב רק על עניין גילי המופלג,

"אתה ממש לא נראה, אפשר היה לנחש את זה רק מהנהיגה שלך."

"תודה," אמרתי והתרוממתי במהירות, לחוץ להגיע עד הדלת בלי להטמוטט מצער,

"שיהיה לך בהצלחה עם המוזיקה. אני בטח אשמע אותה ברדיו."

"למה אתה בורח?" היא ליוותה אותי במבטה ולא עשתה שום סימן שהיא מתכוונת לקום, "אישתך מחכה לך בבית?"

"כן," שיקרתי.

"עד עכשיו לא התנהגת כמו אחד שמישהו מחכה לו איפשהו," קולה נשמע מאשים,

רק מציינת עובדה פשוטה. הסתובבתי והבטתי בה. הרגשתי שזה הדבר הכי קרוב מבחינתה לתחנונים, וזה החזיר לי קצת מהביטחות האבוד שלי.

"אז מה? תתבעי אותי על הונאה?" שאלתי בציניות.

"השתעגת?" היא התרוממה על רגליה בלי להוריד את מבטה מעיני.

"ליאן, אני חייב ללכת," המשכתי למלמל.

"טוב," היא אמרה בהבעה של השלמה, "יש סיכוי שתחזור פעם?"

"שאלה טובה," עניתי והתקדמתי אל הדלת.

"למה אתה עושה את זה לעצמך?"

הסתובבתי ונצמדתי למבאה הכחול, הבוגר, "אתה רוצה לחזור? נכון?" הינהנתי הנהון כמעט בלתי מורגש, והיא המשיכה, "אז תעשה את

מה שאתה צריך לעשות כדי לחזור לפה טומי, ותדע שאני אחכה לך."

"עד מתי?"

"עד שתחזור," היא ענתה בפשטות, כאילו היה מדובר על זה שאני קופץ עכשיו לאיזה סופרמרקט קרוב כדי לקנות חלב.

"אז... ביי," אמרתי והתובבתי ללכת.

"להתראות, טום," שמעתי את קולה מאחור, שקט ובטוח, כמו לאורך כל היכרותנו הקצרה.

עצוב :(

דרך אגב, יש סיבה למה טום כל כך מפחד מקרבה לליאן

זה יתגלה רק בבפרק הבא, והוא לא באמת נשוי, למי שלא הבין.

התאהבתי בעניים שלו =]