רק מחוץ לבית של ליאן, כשהתנעתי את הג'יפ, הצלחתי להחזיר לעצמי שמץ מהביטחון הרגיל שלי. ידעתי כבר בדיוק מה אני צריך לעשות.

טלפון אחד לביל, לשמוע את קול החולין היציב והרגוע שלו, עם שמץ של טון סרקסטי מיוחד שבדרך כלל היה מעצבן אותי, יצליח בוודאי

להחזיר אותי לפרופורציות. אז פגשתי נערה מקסימה בטרמפ ואפילו שתיתי איתה תה וקצת התנשקנו, אז מה?

הכרתי פרשיות יותר מסובכות והנחתי שרוב האנשים סביבי נצרו בלבם חוויות פיקנטיות בהרבה בלי שזה יערער כהוא זה את ההתנהלות

הנורמלית והתקינה של חייהם.

"נדבר עם ביל, נשמע מתי הוא חוזר ובאיזו טיסה והכול יהיה בסדר," דיקלמתי לעצמי בקול רם, בעודי מנסה בכל הכוח שלא להביט על שלטי

הרחובות. חשבתי שכך אצליח יותר בקלות לשכוח את הדרך לבית של ליאן ובמקביל למסמס את זכרה ואת הצריבה שחוויית המפגש איתה צרבה בלבי.

אבל במקום אפל ונחבא בנפשי המסוכסכת היה משהו שהבין שגם אם יקשרו לי את העיניים וייקחו לי את הג'יפ, אגיע חזרה לשם בלי שום בעיה.

נסעתי לאורך הים שהשחיר באפלה, וגלי ענק חוללו בו במחול מטורף, ומאוד שמחתי לגלות את היציאה לברלין.

חלפתי על פני הצומת וניסיתי לחשוב איך אני הולך להסביר לביל את השיבה המוקדמת שלי מביתו של גוסטב,

בלי לגרום לו לחשוש שדעתי השתבשה עלי ובמיוחד בלי לתת לו סיבות לחשוד שאני מסתיר ממנו משהו.

ביל היה רגיש כמו ליאן, שניהם ידעו לקרוא אותי היטב, גם כשמה שקראו לא מצא חן בעיניהם. יש בהם גם איזו יכולת מניפולטיבית לגרום לי לעשות דברים שאף אחד אחר,

כולל אני בעצמי, לא היה מעלה על דעתו שאעשה. היה לי ברור שבתירוץ הזה אני בעצם מסיר מעצמי כל אחריות לאירועים שהובילו אותנו עד הלום, אבל זאת לא הכוונה שלי בכלל.

כל מה שביקשתי היה להיכנס הביתה במצב נפשי יציב, כך שאצליח למצוא את מספר הטלפון של המלון שבו הוא אמר שיתגורר בפריז.

רציתי לדבר איתו ולהישמע כמו אח נורמלי שמדבר עם תאומו השוהה כמה ימים בחו"ל ועתיד לחזור הביתה ביום ראשון ולמצוא אותו מחכה לו בשדה התעופה,

מתגעגע וסקרן לשמוע איך היתה החופשה שלשמה נסע.

רק כשנכנסתי הביתה הבנתי שזה היה רעיון גרוע להגיע דווקא לשם. הרגשתי כאילו עברתי בשעות האחרונות איזה מסע בזמן - וכל הזיכרונות,

הטובים והרעים, שהציפו אותי במשך השהייה אצל ליאן, חזרו ועלו מכל עבר.

הדלקתי את מנורת ההלוגן, והסלון הואר באור גדול ובהיר שלא השאיר מקום לצללים מן העבר, אלו שדימיתי כי ארבו לי בכל פינה.

ניגשתי לארונית שמתחת לטלוויזיה ופתחתי את המגירה שבה השארתי את הפתק שעליו רשם ביל את שמו של המלון ומספר הטלפון שלו.

מצאתי אותו מונח באותו מקום שבו השארתי אותו שלשום והקלה גדולה פשטה בי.

הנה, הכל מתחיל להסתדר כמו שצריך, חשבתי והתחלתי לחייג את המספר. אחרי שאמצא את ביל ואדבר איתו, אתפנה לדברים החשובים באמת.

"מרידיאן מונפרנס, בונסואר," שמעתי את פקידת הקבלה במלון בפריז מברכת אותי.

החזרתי לה "בונסואר" משלי, שבו התמצתה, פחות או יותר, כל השליטה שלי בצרפתית וביקשתי באנגלית להעביר אותי לחדרו של מר ביל קאוליץ.

הפקידה כנראה עשתה כמבוקשי, כיוון שמיד אחרי איזה מלמול בצרפתית שמעתי את צליל החיוג.

אחרי חמישה כאלה המתנתי בקדחנות לקול המושיבון, חושב במקביל על נוסח של הודעה שיגרום לו לא לנוח ולא לשקוט עד שימצא אותי, ועם זאת לא יכניס אותו להיסטריה מיותרת,

שהרי מצבי האובייקטבי לא היה כזה חמור כמו שנראה לי.

פתאום שמעתי קול נשי אומר "הלו". בהתחלה חשבתי שזאת אותה פקידת קבלה, שהשיחה חזרה אליה, אלא שה"הלו" הזה לא היה במבטא צרפתי כלל וכלל,

והטון נשמע בכייני משהו. "אפשר לדבר עם ביל קאוליץ?" שאלתי באנגלית מהוססת.

"הוא לא נמצא כרגע," ענתה הדוברת מעבר לקו, באנגלית מאנפפת ובמבטא גרמני בולט.

היה ברור שהיא לא מנסה אפילו להתחזות לפקידת קבלה, "למסור לו משהו?"

"מי זאת?" המשכתי לדבר באנגלית, אלוהים יודע למה.

"אה... מיסיס קאוליץ," היתה התשובה, שהקפיצה אותי מהמקום.

"מה??" שאגתי על הבחורה מעבר לקו, שכבר הבנתי שהיא לא אחרת מאשר סמי, החברה של ביל. "מה זה צריך להיות לכל הרוחות?"

תמיד חששתי מהעובדה שיום אחד ביל וסמנת'ה התחתנו, ואז לא תיהיה לי ברירה אלא לסבול את האישה המעצבנת,

חסרת הטקט והבלתי נסבלת שקוראת לעצמה סמנת'ה, במשך כל שארית חיי האומללים.

"סליחה," היא ענתה בחשש, "טום? לא חשבנו שתתקשר. ביל אמר שאתה תיהיה בדרום כל הוויקאנד ו.."

"ומה? וזה אומר שאתם יכולים לשחק באמא ואבא כל הוויקאנד?" חיקיתי בארסיות את קולה.

"זה לא היה מיועד לאוזניך, אבל אולי כדאי שתדבר עם ביל," היא ענתה בהיסוס.

"אז אולי תיתני לי לדבר איתו כבר?!"

"אני מצטערת," היא השיבה, "הוא באמת לא כאן."

"איפה הוא?!"

"טום... באמת..." עכשיו התווסף טון נזפני להיסוס בקולה.

תחושת חוסר אונים מעצבנת הזדחלה לאיברי. מול קול המורה הצדקני של סמי, שוב הרגשתי כמו איזה ילדון היסטרי,

למרות שהיא היתה צעירה ממני בכמה שנים טובות.

"אז תגידי לביל שיתקשר אלי מיד כשיחזור," הודעתי לה במה ששרד מהטון התוקפני שפתחתי בו את השיחה הזאת.

"בסדר גמור," היא ענתה וניתקה.

עמדתי דקה ארוכה ובהיתי בטלפון שבידי. אחר כך הנחתי אותו במקום וצנחתי על הספה.

הסערה שהשתוללה בראשי היתה הרבה יותר מטלטלת מזו שהיוותה את הרקע לפגישה שלי עם ליאן.

היה לי ברור שנדרשו הרבה יותר מיחסי חבר-חברה נורמליים בין ביל לסמי כדי להביא למצב שבו היא תדבר אלי בכזה ביטחון מתנשא.

העובדה שהיא נשמעה כאילו בכתה רגע לפני שענתה לטלפון ליבתה את הדמיון שלי, עד כדי כך שגם לא הייתי בטוח שביל לא היה שם, לידה, כשצילצלתי.

גם אם כל ההצגה של "מיסיס קאוליץ" נועדה לאוזניהם של עדים מסתוריים בפרשיות עלומות שעכשיו כבר לא רציתי לדעת עליהן.

מה הוא כבר יוכל לספר לי בשיחת טלפון? התגלגלו המחשבות בכבדות במוחי,

מנסות להחריש את המייתו של הלב, שהתחנן לחזור לזרועתיה המיטיבות של הנערה המקסימה, שבעצם, אולי, היתה המלאך השומר שלי.

אולי בכלל תפסתי אותם באמצע מריבת אוהבים שבמהלכה היא דרשה ממנו לעזוב אותי, המשכתי לחשוב בקדחנות.

"כן," אמרתי בקול רם, שנשמע מבעית בחלל החדר, אבל רציתי שישמעו אותו היטב. "אני חושב שביל סיכן אותי, וליאן היא זאת שהצילה את חיי.

יכולתי לגמור פצוע באיזה תהום ואף אחד לא היה מתחיל לחפש אותי עד יום ראשון," המשכתי לדבר לעצמי,

"והתאום הנחמד שלי אפילו לא היה מעלה על דעתו לחפש את האשמה אצלו כי הוא כל כך אחראי ורציונלי.

הוא היה מאשים את גוסטב על זה שלא אירח אותי כמו שצריך, או אפילו אותי על שמצאתי לי זמן לברוח, כמו תמיד במקרים כאלה, שחוזרים על עצמם אצלו באותה מתכונת מחורבנת של החיים."

ישבתי בבית שלי ובהיתי בטלפון, מנסה לגבש לעצמי אי אלה טיעונים נגד הנסיעה חזרה להמבורג. באיזשהו מקום ידעתי שאם אגיע שוב לליאן, זאת כבר לא תהיה סתם איזו הגשמה של פנטזיה. אחר כך כבר לא יהיה שום כוח שיגרום לי לחזור לחיי הקודמים, אפילו אם ביל יחזור מצרפת עם סיפור משכנע שיעמיד הכל באור שונה. רציתי מאוד לבכות בגלל הבדידות הנוראה שחשתי באותם רגעים. העדרה של נפש קרובה שאיתה אפשר לחלוק סכסוכים פנימיים כאלה היה מוחשי עד כדי כך שיכולתי לחוש אותו בעמקי הבטן.

לו רק היתה לי עכשיו סמי כזאת בחדר הסמוך, שאוכל לבכות על כתפה ולהשביע אותה שלא תעזוב אותי עד שיסתדו לי העניינים, בדיוק כמו שאנה עשתה באותו לילה שחגגנו את סיום שנת הלימודים, כשדחיתי אותה, ולא שכבתי איתה בטענה שלא רציתי להרוס את הידידות בינינו. וכבר בבוקר שלמחרת התייצבה סמי אצלי בחדר, אחרי שאנה בכתה על כתפה במשך שעות.

שמעתי דפיקה בדלת ומיד אחר כך ראיתי את סמי נכנסת.

"סמי," חייכתי."היי, באת לעזור לי לנגן?" שאלתי והצבעתי על הגיטרה שנחה עלי.

"לא," ענתה בקצרה.

"טו, אז מה בא לך?" שאלתי שוב והנחתי את הגיטרה בצד. "לצאת לאכול?"

"אפשרי," אמרה בהיסוס והתיישבה בפינת המיטה הרחבה שלי, התרוממתי מכיסאי והמשכתי, "כי מזוג טבחי הצמרת מעבר לקיר," הצבעתי לכיוון חדרו של גוסטב, "אי אפשר לצפות להרבה תפוקה חוץ מעשן, הם קורעים את המיטה כל היום."

"יופי להם," אמרה, "ומה איתך? אין לך תוכניות לכבוש איזו מישהי הערב?"

"ממתי את דואגת לתוכניות שלי?" הסתכלתי עליה במבט לגלגני, וכשהחרישה הוספתי, "ובמיוחד לסוג הזה של תוכניות."

"כי אני דואגת לאנה!" הטיחה בי חזיתית, "ואני רוצה להבין מה התוכניות שלך לגביה, עכשיו ובעתיד!"

"אנה? מה גורם לך לחשוב שיש לי תוכניות לגבי אנה?"

"מה?!" התפרצה, "מה שעשית לה אתמול בלילה, זה מה שגורם לי לחשוב, מה חשבת לעצמך בכלל?! שאתה יכול לשחק איתה משחקים כאלה כמו שאתה מרשה לעצמך לעשות עם כל הפרחות האלה שאתה אוסף מהרחוב?!"

"סמי," חייכתי פתאום. "תפסיקי, את נשמעת כמו אמא שלי, בחיי!"

"אז חבל שאתה לא מקשיב לאמא שלך," היא רתחה עלי, "אולי אם היית עושה את זה, לא היית נהפך לכזה בן אדם דוחה!"

"את חושבת שאני דוחה?"

"בכל מה שקשור ליחסים שלך עם בחורות, כן!" הודיעה לי, "אתה פלרטטן בלתי נלאה, וזה הכל! כל מה שמעניין אותך זה להקסים בחורות, לסובב להן את הראש ולזרוק אותן אחר כך. בלי שום רגש, עומק או לפחות התחשבות ברגשות שלהן. וזה לא היה מעניין אותי בכלל אם לא היית פוגע באנה, שהיא לא רק חברה שלנו אלא גם בחורה מדהימה, רגישה ואמיתית, שלא מגיע לה להתרסק בגלל איזה נקניק שטחי כמוך!"

"סמי, תירגעי," התיישבתי לידה, "את יוצאת מאיפוס, באמת, ולעניין אנה, לא היה לי מושג על זה שהיא מתרסקת, להפך, כשיצאתי ממנה אתמול היא נראתה לי בסדר גמור."

"בטח," הטיחה בי, "וזה בדיוק מראה עד כמה אתה חסר רגישות. לאורך כל השנה הזאת פלירטטת איתה, חיממת אותה על אש קטנה כדי שבסוף היא תיפול לזרועותיך כמו פרי בשל, וכשזה קרה, לא היה לך אומץ להתמודד עם המחויבות שכרוכה באקט הזה. אבל הגיע הזמן שתבין, טום קאוליץ, יש אנשים שבשבילם סקס זה לא רק איזו פעולה טכנית שעושים כדי להנות מהרגע ולשחרר לחצים, וגם לא כדי לנפח את האגו, אלא משהו יותר משמעותי שצריך להיות כרוך באהבה אמיתית, וחבל שאתה לא יודע את זה, כי היית מרגיש ככה פעם אחת בחיים, כבר לא היית מסוגל סתם לזיין..."

הייתי המום לרגע, ואחר כך הזדחל על פני חיוך. "איזה נאום!" אמרתי בהערכה, "כמעט שכנעת אותי שכדאי להתאהב."

"חבל שזה רק כמעט..." מילמלה בעצבנות.

"באמת?" הטון הלגלגני חזר לקולי וחיכי התרחב, "אפילו אם זה יהיה בך?"

"אל תבלבל את המוח, טום, הסיכוי שאני ואתה נהיה פעם ביחד נמוך אפילו מהסיכוי של... הנמר והגדי!"

"למה?" שאלתי. "את לא חושבת שאנחנו מתאימים?" ולפני שהספיקה לענות המשכתי, "אני דווקא חושב שאת ממש מתאימה לי. יש לנו תחומי עניין משותפים, ואני תמיד נהנה לדבר איתך, הרבה יותר מאשר עם כל בחורה אחרת. את הבחורה היחידה שהכרתי שאני מרגיש אליה חברות אמיתית. את טיפוס הגיוני, חושב, והרבה פעמים אני ממשיך לחשוב על מה שאת אומרת עוד הרבה מאוד זמן."

"אתה נשמע כמו סבתא שלי,"אמרה בלי לחשוב וכמה ממקומה. לקחתי את המשפט האחרון שלה כעקיצה שהיתה אמורה להחזיר לי על ההערה בנוגע לכך שהיא מתנהגת כמו אמא שלי. חייכתי בהתנשאות שהתכוונה להבהיר לה שכל נאום ההתאמה שלי היה במסגרת פלרטוט לא מחייב.

"למה אני צריך לעשות לאנה שיחת הבהרה?" היתממתי, "מה שאמרתי לה באותו לילה היה בהיר מספיק, לא?"

"טום," היא נאנחה, "כבר דיברנו על זה. חשבתי שאתה לא מתכוון להמשיך במשחקים איתה."

"אני לא משחק איתה. אני באמת חושב שחבל לקלקל את הידידות בינינו בגלל איזה זיון. סמי, אני לא מבין אותך. אני מתנהג בדיוק כמו שהסברת לי שצריך להתנהג, ואת, במקום לתת לי צל"ש, מתנפלת עלי שוב."

"צל"ש?!" התעצבנה, "סטירה היית צריך לקבל ממני, על כל ההתחכמויות שלך! על זה שגם עכשיו, אתה מצליח להשתמש רק בחלק ממה שאמרתי לך ולהתעלם מהשאר. אמרתי גם שלא היית צריך לפלרטט איתה כל השנה האחרונה, אם לא התכוונת למשהו רציני. מה יש לך להגיד על זה?!"

נאנחתי, ומבט מותש וחסר הגנות הופיע על פני. "מה את רוצה שאני אגיד לך סמי? למה אני מפלרטט על כל העולם? את בחורה חכמה, היית צריכה להבין את זה לבד."

"טום, אני לא פסיכולוגית..." מילמלה.

"או-קיי, אז בואי אני אסביר לך משהו. אני מפלרטט כי זאת הדרך שלי להשיג תשומת לב. "אני מפלרטט כי אני מפחד שאם לא אעשה את זה אף אחד לא יתייחס אלי. אני מפלרטט כי זה מה שאני עושה מאז שהייתי ילד והבנתי שזו הדרך היחידה שבה אוכל להשיג קצת התייחסות מאמא שלי."

"מה?!"

"כן, את לא היחידה פה שיש לה יחסים בעייתיים עם ההורים."

"מאיפה אתה יודע שיש לי יחסים כאלה?"

"זה דווקא פשוט להבין. את כל הזמן מדברת על סבתא שלך. חוץ מזה אמרתי לך שיש לי הרגשה שאנחנו דומים."

"טום, אנחנו לא דומים, אני לא מפלרטטת עם כל העולם כדי להשיג תשומת לב."

"אבל את דומה לי בזה שאת משתמשת בדברים שסיפרתי לך, בגילוי לב ולא בשביל לנצח בוויכוח, כדי להכניס לי מתחת לחגורה."

"טוב," נאנחה. "אתה צודק, ואני מתנצלת."

חייכתי. "ההתנצלות מתקבלת," אמרתי וקמתי. "עכשיו, מה את רוצה שאגיד לאנה?"

"שום דבר, בינתיים. שב, אני רוצה שקודם תסביר לי למה היית צריך לפלרטט עם אמא שלך כדי שהיא תתייחס אליך."

"אוף, סמי," עניתי בקול רך וחזרתי לשבת. "אם יש לך כל מיני ציפיות למצוא אצלי תסביכי אדיפוס, אז תשכחי מהן."

"אין לי ציפיות כאלה."

"אז איזה ציפיות יש לך?"

"אין לי ציפיות בכלל. אני פשוט רוצה להבין מי אתה באמת."

"בשביל מה? כדי למכור אותי לאנה באריזה יותר משכנעת?"

"טום!"

"טוב. אז מה רצית לדעת? למה הייתי צריך לפלרטט עם אמא שלי? כי הייתי ילד סנדוויץ' כזה, מעוך בין אח גדול, קסם של בן אדם, גבוה ויפה, אחראי ורציני, כמו אנדי כזה, ובין אח קטן, חמוד וסר ישע, שכל הזמן מכרכרים סביבו. אז מה שנשאר לי לעשות כדי לקבל קצת תשומת לב היה לפלרטט,למשוך את תשומת הלב של אמא שלי עם כל מיני משפטים שנונים ומתוחכמים, שבדרך כלל גם החמיאו לה, לצותת לשיחות שלה עם אחרים, כדי לשמוע איך מתגאה בדברים שאמרתי ולקבל חיזוק חיובי לזה שאני בדרך הנכונה."

"טום, זה... נורא עצוב."

"עצוב?" הייתי מופתע, "אני לא יודע... רוב ההורים דופקים לילדים שלהם את החיים בצורה זו או אחרת, לא?"

"כן, אבל... יש איזה גיל, אתה יודע, שחייבים להפסיק להאשים את ההורים בכל מה שקורה ולהתחיל לקחת אחריות על החיים שלנו, לא?"

"באמת? איזה גיל?"

"לא יודעת,"

"בינתיים אני מסתפק בזה שאני מודע לסיבות שבגללן אני פועל בדרך המסוימת הזאת. אני אפילו מבין היום שבאופן בלתי מודע התחברתי דווקא עם אנדי וגוסטב, כיוון שהם מזכירים לי, כל אחד בדרכו המיוחדת, את האחים שלי."

"ואללה?!" הביטה בי בהתפעלות.

"כן, את לא רואה את זה? אנדי הגבוה, היפה והשתקן, וגוסטב עם הקסם הילדותי שלו. כששניהם לידי, אני יכול להמשיך להיות אני, להמשיך לעשות את מה שאני הכי טוב בו..."

"אבל טום, זה לא אתה!" פלטה לפתע, "יש בך הרבה יותר מזה, ואתה לא צריך לפחד להראות את זה, אני, למשל..."

"קוראת לי רדוד ושטחי ושולחת אותי להתחיל עם אנה," קטעתי את דבריה במרירות, "זה באמת מראה כמה שאצ מעריכה אותי, נכון?"

תוך כדי דיבור קממתי ממקומי ורכנתי לעברה, באופן משונה, מבטי היה פגיע ותובעני בעת ובעונה אחת.

חייכתי שוב במרירות והזדקפתי, "אל תיראי כל כך מבוהלת, אני לא אנשוך אותך בגלל זה. אז מה את רוצה שאני אגיד לאנה, שסתם נסחפתי באותו לילה?"

"כן... כן, תאשים את עצמך," מילמלה, "ותחמיא לה... תגיד לה שהיא נהייתה פתאום כל כך יפה וסקסית שפשוט לא יכולת לעמוד בפני הקסם שלה באותו לילה..."

"אל תדאגי, בתחום הזה אני אלוף."

"אני יודעת, אבל, טום, אל תגרום לה לחיות באשליה שהקסם הזה יכול להמשיך לעבוד." הפנתי אליה מבט משועשע, "אם אתה לא מרגיש ככה, כמובן... פשוט תגיד לה שמאז חשבת על זה הרבה וש... אתה לא רוצה שהידידות ביניכם תתקלקל ו..."

"בקיצור, מה שכבר אמרתי לה אז," סיכמתי והתחלתי לצאת מהחדר, אחר כך הכנסתי שוב את ראשי פנימה ואמרתי, "מדהים איך את חושבת שאת יכולה לסדר לכולם את החיים." הנעל שהתעופפה בעקבותיי פגעה רק בקיר הסמוך,

 אבל צחוקה של סמי הידהד במוחי שעות רבות אחר כך והפריע לי לחלום חלומות נעימים על בחורות.

<ס. פלאשבק>

אם יש כל מיני שגיאות למינהם, אז תסלחו לי

לא היה לי זמן לעבור על הפרק, רציתי להעלות אותו כמה שיותר מהר :)

ותודה על כל התגובות שלכם בפרק הקודם DD:

איימי 3>