"אבל זה כנראה לא ממש מדויק, עובדה שהחברה היפה שלך הכניסה אותי ללחץ בנוכחותה הווירטואלית בלבד."
המשכתי לומר כשלפתע נשמעה טריקת דלת חזקה מכיוון הכניסה. הפנתי את מבטי אל הדלת, "מאטיו,"
טום הפנה אלי מבט מבולבל, "מי זה?" הוא שאל.
המשכתי להסתכל על מאטיו במשך דקה שלה, מנסה לעקל את העובדה שהוא הצליח למצוא אותי וככל הנראה הפעם אין לי בדיוק
לאן לברוח. יכולתי להרגיש את מבטו של טום נעוץ בי ורק מחכה לתשובה.
קמתי במהירות מהספה והתקדמתי לכיוונו של מאטיו, הדבר האחרון שחסר לי עכשיו זה שגם טום יכנס לחיים שלי בסערה, אלא
אם כן גם לו יש קשר לכל הדברים המוזרים שקרו לאחרונה, אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
מאטיו הסתכל עלי במבט חודר והחזרתי לו מבט עצבני משלי, פתחתי את הדלת וסימנתי לו עם עיני לצאת החוצה. הוא הסתכל על
טום לשניה אחת ויצא אחרי אל המסדרון.
"מה לעזאזל אתה עושה פה!?" שאלתי אותו כשעיני סורקות את המסדרון מכל כיוון בתקווה שלא יעבור
שם אף אחד וימצא אותנו. בעיקר בגלל שעכשיו כבר אחרי השעה שמונה בערב ולבנות אסור להסתובב בשעות כאלה
במעונות של הבנים, וממש לא בא לי עכשיו להסתבך גם עם ההנהלה. הפסקתי להסתכל לצדדים אחרי שהייתי בטוחה שאיו שום
זכר לנפש חיה והסתכלתי על מאטיו שעמד מולי בשילוב ידיים ושום הבעה לא היתה על פניו, לא הבנתי מה בדיוק פשר הדבר,
אבל בדיוק באותו רגע שמעתי צעדים באים מהכיוון הנגדי לי וליבי החל לפעום בחוזקה, וככל שהצעדים התקרבו יותר פעימותיו
התחזקו.
"קייט!?" שמעתי את קולו המוכר של סאם ונאנחתי בהקלה.
הסתובבתי לאחור וראיתי את סאם מתקדם לעברנו בצעדים מהירים וחיוך מרוח על פניו.
"מה את עושה פה?" שאל כשעצר מצעדיו החפוזים ונעמד ממש מולי. "ליד הדלת של החדר שלי," המשיך והסתכל פתאום על
מאטיו שעמד מאחורי, "ועם האיש הזה?" אמר והצביע על מאט. ניסיתי בכל הכוח שלא להסתכל על מאטיו ולסנן את מבטיו
הכועסים ששלח לעברי. "באתי לבקר אותך," חייכתי אל סאם והצבעתי עליו. "ואין לי מושג מי האיש הזה, הוא סתם עבר
במסדרון ושאל אותי איפה החדר של.. מקס משהו... נכון?" אמרתי והסתכלתי על מאטיו שהמשיך להסתכל עלי בכעס ומיד
הסתלק משם.
"אה," היה כל מה שסאם הוציא מפיו, והוציא את המפתח מכיסו, מכניס אותו אל חור המנעול, "אז, על מה רצית לדבר איתי?"
שאל והסתכל על הדלת בבילבול ככשם לב שהיא פתוחה. "טום," אמר כשהבחין בו יושב בספה. נכנסתי בצעדים זהירים אל
החדר, מפחדת להיתקל שוב בטום, ויותר מזה להיות באותו החדר יחד עם טום וסאם בידיעה שהם לא כל כך מסתדרים ביניהם
לאחרונה.
"קייט, חזרת," פלט לפתע טום וקם מהספה כשהבחין בי נכנסת לחדר.
סאם הפנה את מבטו אלי ושאל, "חזרת? מאיפה?"
שלחתי לטום מבט שהיה אמור להבהיר לו שלא יזכיר שום דבר ממה שקרה כאן לסאם. אבל הוא היה טיפש מספיק כדי לספר
לסאם שממש לפני כמה דקות ישבנו יחד על הספה עד שנכנס איש מוזר לחדר ויצאנו יחד אל המסדרון.
_ _ _ _ _ _
הנה משהו חדש שלא ידעתי על סאם, הבן אדם הוא טיפוס חשדני, מאוד!
היה ממש קשה להסביר לו את המצב ולהבהיר לו חד משמעית שלא קרה כלום בין טום לביני, במיוחד כשטום יושב ובוהה
בנו מהצד בלי אפילו לנסות לעזור לי לצאת מהסיטואציה המלחיצה שאליה נקלעתי כשנאלצתי לשקר לסאם ובגדול.
נכון, לא הייתי צריכה לשקר לו אבל מה כבר יכולתי לעשות הם היו הורגים שם אחד את השני.
בסופו של דבר סאם האמין כשאמרתי לו שבאתי אליהם לחדר במטרה לבקר אותו ולא את טום, וכששנינו ישבנו על הספה,
בסך הכל חיכינו לבואו. ואז האיש המוזר שנכנס אל חדרם באמת ביקש לדעת היכן נמצא חדרו של מקס, מסתבר שבכל
זאת יש מישהו בשם מקס שמתגורר במעונות שלהם, ואני יצאתי איתו אל המסדרון כדי להראות לו איפה החדר.
טום לא אמר כלום ורק אישר את דברי בפני סאם, ואז אמרתי לשניהם שכדאי שאני אלך עכשיו לפני שיתפסו אותי.
כשחזרתי לחדר שוב פעם מצאתי אותו ריק ושיערתי לעצמי שאיימי וניקול כנראה עדין נמצאות בבריכה. ושוב פעם
המציאות היכתה בי. עד שסוף סוף החלטתי לשכוח מכל הצרות שלי ולהיכנס למיטה, לשקוע בשינה עמוקה שאולי, בתקווה,
תצליח להחזיר אלי את האנרגיות שנשאבו ממני מכל האנשים מסביבי, ואוכל לקום לבוקר חדש ולחזור לשיגרה.
אבל זה כנראה לא הולך לקרות, כיון שעכשיו אהיה מוטרדת ממחשבות קודרות על מה שצופה לי העתיד הכבר לא כל כך מזהיר
כמו שחשבתי שהוא יהיה ובכך ימנעו ממני לישון.
_ _ _ _ _ _
2 בינואר, 2008
קרני שמש של בוקר חורפי הסתננו דרך התריס. הרגשתי אותן מגששות על פני, כאילו היססו אם להעיר אותי.
"קייט," שמעתי את ניקול לוחשת מעלי, "את באה לארוחת בוקר?"
"לא," אמרתי, עדיין בעיניים עצומות. "אתן יכולות ללכת, זה בסדר."
"למה?" שמעתי את שאלתה ומיצמצתי מולה בעיניים כואבות, "אני חושבת שכדאי שתאכלי משהו, זה יחזק אותך קצת."
"אני חזקה מספיק," אמרתי בעוז וקמתי מהמיטה. "זה בסדר, ניקול, את יכולה ללכת עכשיו."
"את בטוחה?" שאלה והסתכלה עלי במבט רחמני, כאילו ידעה שהולך לקרות לי משהו רע. הינהנתי לעברה ונכנסתי לחדר
האמבטיה.
אחרי כמה שניות של מילמולים לא ברורים בין איימי וניקול, שמעתי את דלת החדר נטרקת והבנתי שהן הלכו.
יצאתי מחדר האמבטיה וניגשתי אל ארון הבגדים, מתארגנת לעוד יום המלווה בחשדות לגבי האנשים הסובבים אותי בכל מקום,
כבר לא הרגשתי בטוחה להיות במקום הזה, קרו כאן יותר מידי דברים שגרמו לי להרהר בהחלטה שלי לעבור לגור בגרמניה
וללמוד בפנימייה פרטית, מלאה באנשים שאני לא מכירה, ומסתבר שגם לא יכולה לסמוך עליהם. ברגעים כאלה אני מרגישה כל כך
בודדה, רק המחשבה על געגועים לנפש קרובה צבטה בליבי ורציתי להיעלם לרגע מהעולם.
אחרי שעה של התארגנות יצאתי מן החדר עם טיפת אופטימיות שאולי היום הזה יהיה אחר, לשם שינוי. אולי היום אני לא אצטרך
לחיות בפחד או בחשש שעלול לקרות לי המקרה הכי לא צפוי בעולם ויהפוך עלי את עולמי. אבל ידעתי שזה לא יקרה, המבט שניקול
נתנה לי הבוקר הפחיד אותי יותר מהרגיל.
התיישבתי על אחד מהספסלים בקמפוס, היו לי עוד כמה דקות עד לתחילת השיעור לשקוע במחשבות טורדניות שילוו אותי במשך היום.
"מה יש לך איתו?" הרמתי את מבטי למעלה וראיתי את הילדה הבלונדינית שמסיבה לא ברורה טענה בפני שטום שייך לה.
"עם מי?" שאלתי אותה בחזרה, לא מבינה מאיפה היא נחתה עלי פתאום.
"עם טום!" צעקה עלי בעודה משלבת את ידה בעצבנות על החזה והמשיכה, "יש שמועות שהיית אצלו בחדר אתמול בלילה,"
"שמועות!?" קמתי ממקומי והסתכלתי עליה בבילבול.
"כן, שמועות," אמרה בזיזלזול, "אמרתי לך לא להתקרב אליו, נכון? מה פתאום את הולכת אליו לחדר?"
בעוד שהיא ממשיכה לצעוק עלי לקחתי את דברי והתהלכתי לכיון מתחם הכיתות כשהיא גם נגררת אחרי. עכשיו גם הבנתי למה
פרצופה נראה לי פתאום כל כך מוכר, היא אותה אחת שהופיעה בתמונות עם טום אצלו בחדר, אן.
"אוקי, תקשיבי," צעקתי עליה בחזרה, "לא קורה כלום בין טום לביני, את יכולה לעשות בו מה שבא לך, הוא שלך." אמרתי לה
ונכנסתי לשיעור. התיישבתי בשולחן מאחור, הכי רחוק שאפשר וקברתי את ראשי בתוך ידי.
"אז מה עשית אצלו בחדר אם לא קרה ביניכים כלום?" שמעתי אותה שוב והסתכלתי עליה באומללות, היא לא מרפה ממני.
בדיוק נשמע הצלצול לתחילת השיעור, היא תקעה בי מבט עצבני אחרון ויצאה מהכיתה.
במשך כל השיעור הראשון לא הייתי מרוכזת בכלל, המשכתי לחשוב בקדחנות על המבט שניקול נתנה לי היום. וגם תהיתי למה
אן כל כך אובססבית בקשר לטום, הם אפילו לא ביחד הרי טום אמר שאין לו חברה.
את ההפסקות שהיו בין השיעורים ביליתי מאחורי ביניין הכיתות, מנסה למצוא היגיון למיסתוריות שעפפה אותי בתקופה האחרונה
ומסרבת להיעלם ממני.
בסוף השיעור האחרון אספתי את חפציי לתיק ויצאתי מהכיתה בצעדים כבדים לכיוון המעונות. עברתי דרך הטרקלין של הבנות וראיתי
את איימי וניקול יושבות שם על הספה יחד עם ביל.
"היי," אמרתי וצנחתי בכבדות על הספה, תוך כדי מורידה ממני את התיק וזורקת אותו על הרצפה.
"הכל בסדר?" שאלה איימי שהבחינה בי נאנחת בעייפות, הינהנתי לעברה חצי הנהון. עצמתי את עיניי, מעסה את רקותיי בכאב
וחושבת על כמה הייתי רוצה לישון עכשיו ולא להתעורר לעולם.
"אז, מה קרה אתמול בחדר של טום?" שאל ביל ופקחתי את עיניי רואה אותו מחייך לעברי חיוך שהקפיץ לי את הפיוזים לגמרי.
"מה קרה אתמול בחדר של טום?" היתממתי, ידעתי בדיוק מה קרה שם יותר מכל אחד אחר.
"לא יודע, את היית שם לא אני," ענה והמשיך להסתכל עלי בפנים מחוייכות.
"מי אמר לך שהייתי שם?" בנקודה זו גווע קולי והרגשתי איך פני מאדימות.
"יש שמועות שהיית שם וגם..."
"ולמה אתה מאמין לכל מה שמספרים?" התפרצתי עליו והוא נרתע לאחור מבוהל מהיציאה שלי.
"קייט, תירגעי, מה יש לך?" איימי שהייתה מבוהלת לא פחות ממנו קמה ממקומה והסתכלה עלי במבט מוזר.
"כלום," אמרתי בשקט ונאנחתי בייאוש. "אני סתם עייפה." אמרתי ובהיתי במסך הטלוויזיה שהיתה מכובה .
"אז אולי כדאי שתלכי לישון?" הציעה ניקול והסתובבה עם גופה לכיווני, היא הסתכלה עלי שוב פעם באותו מבט כמו בבוקר וכייווצתי
את גבותיי בחשד מנסה להבין מה פשר הדבר. "צודקת," מילמלתי וקמתי ממקומי, אוספת את התיק לידי ומתקדמת אל המדרגות
לכיון החדר.
הגעתי לקומה השניה, גוררתי את רגליי לכיוון חדר מספר 214. כשהגעתי הרמתי את מבטי שעד עכשיו היה תקוע ברצפה וראתי את
סאם נשען על הקיר הסמוך לדלת חדרי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי וניסיתי לחייך, ללא הצלחה. הייתי יותר מדי מוטרדת ועייפה שאפילו לחייך כבר לא היה לי כוח.
"אמרת אתמול שאת רוצה לדבר איתי ולא הספקנו לדבר כי כבר הלכת וגם אני רציתי להגיד לך משהו ו..." הוא החל לדבר
במהירות והרגשתי איך ראשי מסתחרר. רגלי כבר איבדו את תחושתן וסאם החזיק אותי מהנפילה שהייתה צפויה לי.
"קייט, מה קורה איתך, את בסדר?" שאל והסתכל עלי בדאגה.
"אני בסדר," אמרתי בלחש ועצמתי את עיניי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
