קולולולולולו פרק 20... חחח
הוא עלה יחסית מהר, לא?
קיצר, לא נחפור לכם שוב פעם שלא היה לי זמן ובלה בלה בלה...
...Enjoy
בנסיבות עגומות אלה התקבצנו ביל, ניקול ואני למשמרות שנקבעו לנו ליד מיטתו של טום.
למרות התכונה הרבה סביבו, טום לא מיהר להתעורר. גם הרופאים לא ידעו להגיד לנו מתי זה אמור לקרות ואם זה יקרה בכלל. הם הסתפקו
באמירות כלליות על כך שהם עשו כל מה שאפשר ועכשיו כל מה שנותר לנו הוא להמתין. וזה באמת מה שעשינו, כל יום, שעה אחרי שעה.
הקפדנו לשבת בתורנויות ליד מיטתו, דיברנו אליו, השמענו לו את המוזיקה שהוא אוהב וקיווינו, כל כך קיווינו שיפתח את עיניו ולו לרגע
אחד, שאחריו, כך האמנו, כבר לא ירצה לעצום אותן יותר, ונצטרך להכריח אותו לנוח.
ישבתי כל הזמן ממש מולו, מלטפת את זרועו, זאת שלא היתה מחוברת לאינפוזיה, ומדברת בלי סוף. דיברתי על כל נושא שבעולם,
ממזג האוויר הגשום (אמרתי לו שהשמים בוכים עליו ושהם בטח לא יפסיקו עד שהוא יתעורר) ועד למבחני הבגרות שלנו. רק על מה
שהרגשתי באמת לא העזתי לדבר. פחדתי לספר לו על רגשות האשמה שלי, כי האמת היתה שכשישבתי שם, מביטה בפני המלאך שלו,
לא הצלחתי לדמיין לעצמי אהבה יותר גדולה מזו שהרגשתי כלפיו.
ובכל פעם שרציתי לדבר איתו על זה חשתי שגרוני נחנק מדמעות, וזה לא נראה לי רעיון טוב להתחיל לבכות שם לידו, כשהוא בתרדמת.
חששתי שהוא יבין שמצבו קשה מאוד וימות רק מהבהלה.
זה היה גם מה שהסברתי לניקול כששמתי לב לכך שבכל פעם שהיא נכנסת לחדר עיניה דומעות...
_ _ _ _ _ _
4 בפברואר, 2008
"אני לא יכולה לשלוט בזה," היא אמרה לי בקול שבור כשדיברתי איתה במסדרון, "לא כולם חזקים כמוך."
"אני לא חזקה," התרסתי מולה כאילו האשימה אותי בפשע, "זה עולה לי בבריאות, אבל זה מה שצריך לעשות, תחשבי על דברים שמחים
כשאת נכנסת לחדר שלו. תדמייני שאת מגיעה אליו והוא מתעורר פתאום, תספרי בדיחות, אני יודעת!?"
"על מה את מדברת איתו?" הקשתה ניקול, שהאפשרות לערוך מופעי סטנדאפ ליד המיטה של טום לא התאימה לאופייה השקט והמסוגר.
"על הכול," אמרתי. "כל מה שאני חושבת שיגרום לו לרצות להתעורר." ורק אז הבנתי פתאום שאני חייבת לספר לו על התחושות שלי, על כך
שאני כל כך אוהבת אותו, באמת ובתמים, ולא רק בגלל מה שקרה. אם יש משהו שיכול לעזור לו להיאחז בחיים, זה הדברים האלה בדיוק.
חיכיתי עד שניקול תלך וסבלתי באורך רוח את בלייר והילדה הבלונדינית שמסתבר כי שמה הוא אן, אחרי שהבטיחו שהן ורק הן יצליחו להחזיר את
הנשמה של טום לתוך גופו. ובלילה, כשכולם סוף סוף הלכו, התיישבתי ליד המיטה שלו ואחזתי בידו.
"טום," אמרתי לו, "תקשיב לי, אני רוצה שתתעורר, אתה חייב לתת לי הזדמנות להוכיח לך כמה שאני אוהבת אותך, אני..." עיני מלאו
דמעות, אבל המשכתי בכל זאת. "תעזור לי, טום, בבקשה, יהיה לך טוב, אני מבטיחה, רק תפקח את העיניים עכשיו. אחר כך כבר לא תרצה
להמשיך לישון, אני משוכנעת, הכל יהיה אחרת מעכשיו, אני מבטיחה, כי אם יהיה לי אותך, אני כבר לא אצטרך שום דבר יותר... באמת...
אני מאמינה בזה מכל הלב, טום, תתעורר, תעשה מאמץ... בבקשה... אחרת אני לא אזוז מפה... אין לי לאן ללכת ואין שום דבר שאני רוצה
לעשות בעולם חוץ מלהיות איתך..." הדמעות שטפו את פני ללא מעצור וראשי הסתחרר עלי עד כדי התעלפות כמעט, אבל המילים המשיכו
לבקוע מפי כאילו קיבלו חיים משל עצמן.
"טום, אני אוהבת אותך ! לא אמרתי את זה לפני שנפצעת ואני מבקשת שתסלח לי עכשיו. אבל זה לא מכיוון שלא הרגשתי ככה, רק
שהייתי... כל כך מבולבלת... ואני חייבת שתתעורר," בנקודה זאת משכתי את ידו הרפויה וליטפתי את גבה. "ואני לא מבינה למה אתה לא
מתעורר, כי כבר עברו שבועות מאז... אני חייבת אותך כאן לידי, אם יהיה לי אותך ואת האהבה שלנו, שום דבר לא יוכל לפגוע בי יותר
לעולם. ואני מבטיחה שאני אשמור עלייך, טום, אתה שומע אותי? אני... אין דבר בעולם שאני לא מוכנה לוותר עליו כדי שתתעורר עכשיו,
טום!"
פתאום היה נדמה לי שאני רואה את עפעפיו זזים, כאילו חלם ביחד איתי. זרקתי את עצמי מהכיסא ונצמדתי למיטה שלו בלי להוריד את עיני מפניו.
"טום, אתה שומע אותי, אני יודעת," בכיתי, "אתה מוכרח עכשיו להתעורר, אתה חייב לקום ולחיות איתי! טום בבקשה... בבקשה...
אני אוהבת אותך... טום!"
ואז ראיתי במטושטש, מבעד למסך הדמעות, את פיו מתעוות בניסיון לחייך ולדבר אלי. הרגשתי שהוא מנסה להגיד לי משהו, וחשבתי שאני חולמת.
שלחתי את ידי אל שפתיו, ורק כשהרגשתי אותן מתנועעות הבנתי שזה באמת קורה, טום ניסה להגיד לי משהו, ואני, בניסיון לקרב את ראשי אליו
להקשיב לו חטפתי מכה חזקה בסנטר מזווית הברזל של המיטה שלו. באותו רגע התחולל נס שני וטום פתח לאטו את עיניו, הוא הביט בי במבט קורן
שהוכיח שהוא אכן זיהה אותי ולחש בקול ניחר, "... הפעם הראשונה..." כאילו המשיך איזה משפט או רעיון שקודם לא הצלחתי לשמוע טוב.
"מה?" לחשתי, מתעלמת מהכאב בסנטר, "מה אתה רוצה להגיד, טום? מה הפעם הראשונה?"
טום הרחיב את חיוכו וניסה לתפוס את ידי בידו, שפתיו המשיכו לנוע אבל קולו לא נשמע יותר, ואז פתאום צנחה ידו, ואחריה גם עפעפיו, ורק החיוך
נשאר נסוך על פניו והוא נראה ישן שוב.
"טום! ! !" הפעם צרחתי בהיסטריה, "אל תעשה לי את זה! אני... אתה... מוכרח להסביר לי למה התכוונת!"
אבל הוא רק חייך והמשיך לישון. שמורות עיניו נחו, ועל פניו היתה נסוכה הבעה של רוגע גדול, כאילו יישב ברגע הקודם את כל מה שהטריד אותו.
אימה גדולה אחזה בי ושיתקה את כולי. בכל זאת הסטתי את מבטי מפניו השלוות של טום והבטתי במסך המוניטור, לוודא שהלב שלו ממשיך
לפעום. אחר כך פרצתי החוצה בשארית כוחותי והזעקתי שתי אחיות לחדר, כדי לספר להן שטום התעורר.
שתיהן הביטו בי במבט חומל לאחר שבדקו את הדופק שלו והציצו במסך ואחת מהן אמרה לי בקול חרישי, "אני לא רואה שום שינוי במצב, את
בטוחה שלא חלמת?"
"אני בטוחה!" אמרתי נואשות, "אני לא חלמתי, זה קרה באמת, הוא פקח את העיניים ודיבר אלי... באמת... הוא אמר ש... הפעם
הראשונה... ועוד משהו שלא הצלחתי לשמוע... ו... נרדם שוב..."
"טוב," אמרה האחות ורשמה משהו על הלוח שהיה מקובע בקצה המיטה, "אני אקרא לרופא התורן."
הרופא התורן היה הרבה יותר אמפתי מהאחיות. הוא בדק את טום ארוכות ובחן גם את הצגים בדקדקנות.
"אין כאן סימנים לשינוי, את רואה?" הוא הפנה אלי את גליל הנייר, כאילו שידעתי מה זה אומר. "אבל יש מקרים שבהם מתעוררים מתרדמת
ורק אחר כך רואים את זה בבירור בצגים," הוא חייך אלי בעידוד. "את אומרת שהוא פקח את העיניים ואפילו מילמל משהו?" הינהנתי
בשתיקה, והוא המשיך, "אז זה סימן טוב, ילדונת, זה סימן טוב," המשיך ושלח מבט ארוך לכיוון האחיות שתלו בו עיניים ספקניות.
"זה לא יכול להיות אפקט ה..." התחילה אחת מהן לשאול, אבל הוא קטע אותה בחדות, "בואי לא נעסוק בספקולציות עכשיו, או- קיי? ניתן
לו לנוח, הוא ודאי התאמץ מאוד, ולך גם לא תזיק איזו תנומה," הוא עטף אותי במבט אבהי.
"אני נשארת כאן," אמרתי בעקשנות, ושלושתם יצאו מהחדר.
עד הבוקר לא הורדתי את עיני מפניו של טום וידי לא עזבה את ידו. לדבר כבר לא הצלחתי כל כך כי גרוני היה יבש מדיבורים ומדמעות. רק כשחדר
לחדר אורו העמום של השחר הצלחתי פתאום להבין למה טום התכוון. "זאת הפעם הראשונה שזה קורה לך," מילמלתי בצרידות ורכנתי מעליו,
"אלוהים ! טום ! איך לא חשבתי על זה ?! ניסית להזכיר לי את הנשיקה הראשונה שלנו, נכון?" ריפרפתי בשפתי על שפתיו החמות. " לא
יכולת להגיד פשוט שאתה רוצה נשיקה?" הרעפתי עליו נשיקות רטובות, על שפתיו, על פניו ועל עיניו העצומות, "את כל הנשיקות שבעולם
אני אתן לך, אהובי, רק תתעורר ותהיה בסדר, אין לך בכלל מה לדאוג... אני מבטיחה..."
_ _ _ _ _ _
16 באפריל, 2008 - בחדר של איימי, ניקול וקייט
הכעס ואיתו גם אומץ הלב נטשו אותי ככל שהתקדמתי במעלה המדרגות לעבר המקום שהתרגלתי לחשוב עליו כעל בית. פחדתי שטום ימות צעיר,
ניסיתי להבין את מה שעבר עליו אז, בחדר ההוא. ביל חשב שאם טום לא יהיה בתמונה, הבחירה הטבעית שלי אחריו תהיה סאם. אבל מה עשיתי
מאז שהוא נישק אותי חוץ מלברוח ממנו? למה אני לא אוהבת אותו? בגלל רגשות האשמה על טום? מכיוון שהאשמתי את עצמי ואותו בכך שהבאנו
את טום למצבו היום? האם באמת האמנתי בזה או שהשתמשתי בזה כדי לברוח מהתמודדות אמיתית? על כך לא היו לי עכשיו תשובות.
והצטערתי צער גדול על כך שלא הספקתי ללבן את השאלות הללו קודם.
חודשים עברו מאז שטום פקח את עיניו בפעם האחרונה. במהלכם ניסיתי גם לברר עם איימי את הסיבות להתנהגותה בתקופה האחרונה. רציתי
להיות בטוחה שהיא וניקול לא מסתירות איזה סוד.
פתחתי את דלת החדר והופתעתי לראות שם את סאם. נכנסתי אל תוך החדר בצעדים מעט מהוססים.
"קייט, את משקרת לעצמך," אמר והניח יד על זרועי, ואני התחלתי להרגיש את הדם המבוהל שלי מגביר את קצב זרימתו, "אולי את לא רוצה
להיות איתי עכשיו כי את לא בטוחה בעצמך, ואת מרגישה צורך עז להיות עם טום בגלל מה שקרה עד כדי כך שאת מסרבת לקרוא את
המציאות ולהכיר בכך שאת לא באמת אוהבת אותו. אבל מה שאת מפספסת פה, קייט," ידו התהדקה סביב זרועי עד כאב, " זה שאהבה
אמיתית כוללת גם את היכולת להכיר בחולשות של האיש שאיתך ולאהוב גם אותן או לפחות לחיות איתן בשלום."
בשלב ההוא הגעתי לנקודת רתיחה של מאה מעלות, הרגשתי שאם אשאר לידו עוד דקה פשוט אתפוצץ מכעס ומחוסר אונים. בדיעבד אני חושבת
שכעסתי עליו כי איפשהו בפנים חששתי שהוא צודק, ושאם לא אתחיל לעשות סדר ברגשות שלי, אמצא את עצמי יום אחד מתעוררת בבוקר עם
מישהו שאין לי איתו שום חיבור.
"אני הולכת!" הטחתי בו וקרעתי את זרועי מאחיזתו, "וכדאי שלא תנסה יותר להרצות לי על ענייני אהבה, כי אתה האחרון שאני מוכנה לשמוע
ממנו כאלה דברים, לא ייאמן!" המשכתי בעצבנות כשלפתע נתקלתי בבליטה במרצפת ונפלתי. גלי הכאב הנוקבים שעלו מברכי הזכירו לי את
הפציעה שחטפתי באותו יום ממאטיו. סאם מיהר אלי בבהלה ורכן מעלי, "קייט, את בסדר?" שאל בדאגה וניסה לעזור לי לקום.
"הרגל שלי כואבת," נאנחתי. הוא מיהר להביא לי כוס מים, ניסיתי להתיישב ונאנקתי בכאב.
"איפה כואב לך?" הוא שאל. בלב, רציתי להגיד, אבל הבלגתי והצבעתי על הברך שלי, "שם," נאנחתי וניסיתי לשתות את המים בשכיבה, הם
כמובן נשפכו על חולצתי. בעל כורחי התחלתי לצחוק, וסאם הרים את המכנס שלי ושלח מבט ארוך ובוחן בברך הפגועה. "זה מתנפח," הודיע לי
והלך להביא קרח. שנייה אחר כך צרחתי מכאב כשהצמיד את הקוביות לרגלי. "אולי ניסע למיון?" הוא התבונן בי בדאגה, "זה יכול להיות שבר."
אחר כך התכופף, הרים אותי בזרועותיו ונשא אותי לכיוון המיטה.
"סאם," מילמלתי בקול רועד, "אני יודעת שזאת בקשה... מאוד... אמממ... גדולה, אבל אני מבקשת ש... תלך..." בלי מילה נוספת הוא יצא
מהחדר וסגר את הדלת אחריו. אחר כך נשמט ראשי על הכר וצללתי לשינה בלי חלומות. המועקה שרבצה עלי ימים רבים כל כך נעלמה סוף סוף.
למחרת העירו אותי קרני שמש רחומות של בוקר חורפי נפלא.
מוחעחעחע לא נורא, טום יהיה בסדר [אולי]...
כן, אז החלטתי להכניס |קצת| רומנטיקה לסיפור, עם כמה שאני שונאת את זה בעע..
מקווה מאוד שאתם כן D=
אגב, מי שרוצה להיות קבועה שתגיד לי בתגובות :)
איימי 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
