טוב אממ.. אין לי הרבה מה להגיד...

היו קצת בעיות עם הסיפור... לא משנה, עכשיו יש פרק =]

חיחיחי הוא אמנם יצא קצר, אבל העיקר שהוא יצא.. :/

אה, ואני מקדישה את הפרק הזה לחייזרית הכחולה הסקסית שלי חיחיחי

אוהבת אותך י'מוזרה אחת 33>

ZS

16 באפריל, 2008

אחר כך נשמט ראשי על הכר וצללתי לשינה בלי חלומות. המועקה שרבצה עלי ימים רבים כל כך נעלמה סוף סוף.

למחרת העירו אותי קרני שמש רחומות של בוקר אביבי נפלא. פקחתי את עיני בתחושה אופטימית והופתעתי לראות

את ביל וניקול שעמדו ליד מיטתי והביטו בי בחוסר אונים.

"מה קרה לכם?" חייכתי אליהם והתיישבתי במיטה, "אתם נראים כאילו שאני הייתי בתרדמת."

"ישנת הרבה," ענתה ניקול ושלחה בביל מבט מהיר. "קחי, תשתי משהו," היא הושיטה לי כוס ואני לגמתי את

תכולתה במהירות בלי לתת את הדעת על טעמם המריר של המים.

"מה את שותקים ככה?" המשכתי לדבר בעליצות, "טום צריך להתעורר בקרוב והאביב מיד הגיע, ראיתם איזו

מקריות מדהימה?" המשכתי והסתכלתי בתוכחה על ביל שהחזיר לי מבט מודאג.

"קייט," החלה ניקול לדבר, אך מיד הפסיקה. המעמד נראה לי מאוד מוזר.

"מה אתם מתסכלי עלי כאילו שירדתי מהפסים?" שאלתי וירדתי מהמיטה, "טום התעורר! באמת! הוא אפילו

"קייט," ביל תפס אותי בשתי כתפיי, "עברו כבר חודשים והמצב שלו לא השתנה, די כבר!" עיניו של ביל מלאו

דמעות.

"לא רוצה!" אמרתי והשתחררתי מאחיזתו, "אני רוצה ללכת לטום, לדעתי הוא כבר צריך להיות ער,"

"קייט, טום... הוא... הרופאים אמרו... ש..." מלמלה ניקול חצאי משפטים לא ברורים וקולה החל לרעוד פתאום.

התיישבתי על המיטה בכבדות וקברתי את פני בשתי ידי, לא הבנתי מה הם רוצים ממני כל כך מוקדם בבוקר.

הבטתי שוב על ניקול כשדמעות מציפות את עיניה, מחכה לשמוע את ההמשך ממנה, אך היא פרצה בבכי וחיבקה

את ביל.

"נו, באמת," מלמלתי לעצמי בעצבנות וקמתי מהמיטה, מתקדמת אל הדלת, "ביי" צעקתי לעברם ויצאתי מן החדר.

_ _ _ _ _ _

שעה ארוכה של חשיבה מאומצת הביאה אותי למסקנה שיש רק אדם אחד שיכול כרגע לפתור עבורי את התעלומה,

וזה סאם. כמובן בהתחשב בכך שטום לא נמצא במצב שבו הוא יכול לספק לי תשובות. מהר מאוד מצאתי את עצמי

עומדת מול דלת חדרו של סאם, דופקת עליה כמה דפיקות כמעט בלתי מורגשות ומעט מהוססות. שניה אחר כך

דלת החדר נפתחה ואל מולי נגלתה דמותו של סאם, שנראה מופתע. נשארתי קפואה במקומי לרגע. זה היה בדיוק

הרגע שבו קלטתי את מבטו של סאם. מתחת להפתעה היה נדמה לי שאני מזהה איזה שביב של כעס מאפיר את

עיניו. אחר כך הרגשתי צורך לענות לשאלתו האילמת, שאמנם לא ביטא אותה במילים, אבל בגלל זה אולי היא ריחפה

באופן מוחשי כל כך בחלל הצר שבינינו. "פשוט רציתי להיות לבד, לחשוב על הדברים שאמרת לי ו..." קולי גווע

כשהבנתי שאין לי הרבה מה להגיד, משום שבחינת השתלשלות האירועים לאורך אותו לילה מתסכל הבהירה לי

שסופו מצא אותי יותר מבולבלת מאשר תחילתו.

"זה בסדר, קייט, את לא צריכה להתנצל," ענה סאם, שמבטו היה שקוע בעיני, כאילו ביקש לטבוע בהן. מיד אחר

כך הוא זז לאחור ונתן לי להיכנס אל החדר. התיישבנו יחד על הספה הגדולה שניצבה מול הפוסטר של היידי קלום,

שנראתה לי מחייכת לעברי בזלזול על הופעתי.

בינינו והגעתי למסקנה שהעניינים בינינו נשארו תלויים ככה באוויר כמה חודשים גם באשמתי." אמר סאם

והעמיק לצלול בעיני.

"באשמתך?" תהיתי, "למה? אתה היית דווקא בסדר גמור, אמרת שאתה אוהב אותי ו..."

"ואחר כך התחלתי לנאום ולהסביר לך איך את מרגישה כלפי טום," הוא חייך בהתנצלות על כך שקטע אותי, אבל

המשיך בהחלטיות, כאילו חשש שאם יפסיק לדבר יאבד לו האומץ, "ולא הייתי צריך לעשות את זה. זה משהו

"למה שאני אאמין במה?" התבלבלתי.

"בזה שאנחנו יכולים להיות ביחד, בזה שאת מרגישה כלפי אותו רגש כמו שאני מרגיש כלפייך." הוא חייך,

כאילו לעצמו. "אבל אז, התחלתי לחשוש שזה כבר מאוחר מידי, ואולי, בגלל השטויות שדיברתי, הרסתי את

ההזדמנות שלנו להיות ביחד ודחפתי אותך להיות עם טום..." אמר והתקרב אלי עד כדי כך שיכולתי לחוש בריח

גופו הנעים.

"אבל, סאם," קירבתי את פני לשלו, נרגשת מהאומץ שהיה לו לשפוך את לבו בפני בצורה כל כך כנה ואמיתית.

"נכון," הוא ענה, מבולבל. "אז, קייט, אולי תגידי לי סוף סוף מה את מרגישה כלפי? כי כשנישקתי אותך היה

"סאם, בטח שאני אוהבת אותך!" אמרתי בהתרגשות, ואבן כבדה נגולה מעל ליבי. היעדרה גרם לי להרגיש קלילה

מספיק כדי להתרומם על רגלי, להושיט לסאם את ידי ולחבק אותי חיבוק אוהב.

לאחר דקות ארוכות שבהם התחבקנו בשתיקה, חשתי בסחרחורת קלה שגרמה לרגלי למעוד, אך סאם מיהר לתפוס

אותי בזרועותיו.

"היי, את בסדר?" הוא שאל בדאגה.

"כן, כן אני בסדר." עניתי ואחזתי במצחי. 'ליזי,' עברה מחשב בראשי, וידעתי בבירור מוחלט שמשהו קרה לה.

"אני חייבת ללכת," אמרתי והתקדמתי במהרה אל הדלת.

"רגע קייט, את בטוחה שהכל בסדר?" שאל אותי סאם שנשאר עומד במקומו. הינהנתי לעברו ויצאתי מן החדר.

המחשבה שמשהו רע קרה לליזי שיגעה אותי, ידעתי שהיא נמצאת עכשיו בביתה של אמא, אבל לא ידעתי מה באמת

קורה. חייגתי בידיים רועדות את מספר הטלפון שלה והמתנתי. עד שקול המושיבון ענה, רטנתי בכעס והכנסתי את

הטלפון לכיס, חושבת מה הצעד הבא שכדאי לעשות. אבל כל מה שיכלותי לעשות בתגובה היה לעמוד בדממה ולנסות

להניע את רגלי בתקווה להגיע אל ליזי. בסופו של דבר התקדמתי בלי לדעת אפילו לאן, הלכתי לאן שרגליי הובילו

אותי. במשך כל אותם דקות ארוכות שבהם הלכתי, המחשבות הנוראיות המשיכו להקשות עלי.

אחרי הליכה ארוכה ובהחלט מתישה, נעמדי מול בניין גבוהה שמעולם לא חשבתי שאני אחזור אליו דווקא עכשיו,

וגרוע מזה הרגשתי פתאום בנוכחתה של ליזי ושיערתי שהיא נמצאת בפנים. נכנסתי דרך הכניסה הראשית והתקדמתי

אל המעליות. 'מה לעזאזל יש לה לחפש בבית חולים?' הירהרתי לעצמי בעודי נכנסת אל המעלית ומבלי לשים גם

לוחצת על הקומה שבה טום שהה בחודשים האחרונים. לרגע אחד המחשבות על ליזי ריחפו להם מראשי והרגשתי

דחף לא מוסבר להיכנס לחדרו ולתת לו הסברים. למרות שנורא חששתי מהמעמד נכנסתי בצעדים מהוססים אל

חדרו של טום. השקט המחריד ששרר בחדר גרם לציפצופי המוניטור להישמע עמומים בחלל החדר.

"טום," אמרתי והחזקתי בידו שהיתה קרה בניגוד לפעמים הקודמות שיכולתי לחוש בחום בגופו. גם פניו השלוות

נראו לי פתאום חיוורות. "אני מצטערת," מלמלתי בקול צרוד, הרגשתי כל כך רע עם עצמי, מאז ומתמיד שנאתי לשקר

לאנשים. אבל לא עשיתי זאת בכוונה כדי לפגוע בו, לא הצלחתי להשטלת על המילים שבקעו מפי. "אני... אממ...

אני לא יודעת מה להגיד... לא התכוונתי לשקר לך ככה..." דמעות החלו להופיע בעיני וכבר לא יכולתי לשלוט

בעצמי, הרגשתי פתאום צורך להוציא את הכל. "הלוואי והמצב היה שונה, ולא הייתי צריכה לדבר אליך מבלי

איזו משמעות... ו... טום, למה אתה לא מתעורר?" ברגע אחד פרצתי בבכי מר ויצאתי מן החדר בסערה.

עברתי במסדרון הארוך, עוברת בין הקירות שנצבעו בלבן, אווירה קודרת מרחפת לה במסדרונות. הלכתי בחוסר חשק

ובראש מושפל, הדבר היחידי שרציתי לעשות הוא להיעלם, או לפחות למצוא את ליזי. הרמתי את ראשי וראיתי דמות

מוכרת שעומדת כמה מטרים ממני. התקדמתי באיטיות אליה ונגעתי בכתפה, "אמא!?" היא הסתובבה אלי ויכולתי

לראות את עיניה האדומותוהנפוחות, כנראה שהיא בכתה.

"קייט שלי," היא אמרה בקול שבור וחיבקה אותי חזק. ליבי החל פתאום לפעום בחוזקה, ידעתי שזה קשור לליז.

"אמא, מה קרה?" שאלתי אותה בדאגה וגופי החל לרעוד.

"זאת ליזי," היא החלה לומר וניגבה את דמעותיה.

"מה, מה קרה לליזי... אמא, מה קרה לה?" שאלתי בלחץ והסתכלתי מסביב, מנסה למצוא זכר לליז.

"היא..." קולה של אמא רעד ודמעות נמלאו בעיניה שוב.

"היא מתה," שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי לאחור בבהלה וראיתי את איימי מולי בחיוך מרושע.

חיחיחיחי הייתי חייבת :|

נכון שאמרתי שהחלטתי בסוף לא להרוג את ליז, אבל אולי כדאי שתחזרו לפרק הראשון...

אולי אתם שחכתם אבל אני לא חיחיחי XD

ושום דבר עדיין לא סגרו, אז תרגעו.

קיצר, מקווה שאהבתם.. D:

איימי 3>