פרק פרק פרק =]
הפרק התעכב בגלל סיבות אישיות שלא אמורות לעניין אתכם.
...Enjoy as long as you can
Get Out Alive-Three Days Grace
כדאי לכם לשמוע עם השיר הזה, הוא נראה לי מתאים...
פקחתי את עיני והופתעתי לגלות שאני בחדר זר על מיטת בית חולים. ליזי לא היתה לידי, ורק דודה שלי לואיסה ואמא שלי עמדו ליד מיטתי
והביטו בי בדאגה.
"קייט," התחילה אמא שלי לדבר, אבל מיד הפסיקה משום מה. המעמד נראה לי מוזר.
"מה?" שאלתי וניסיתי לרדת מהמיטה.
"קייט" לואיסה תפסה אותי בשתי ידי וניסתה להחזיר אותי למיטה, "תשבי רגע."
"לא רוצה!" אמרתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתה, "אני רוצה ללכת לליזי, איפה היא?"
"קייט," לואיסה הצליחה להושיב אותי על המיטה, ואמא והיא מיהרו להתיישב משני צדדי וחיבקו את כתפי באופן שמיסמר אותי למיטה,
"ליזי... היא... נפטרה הבוקר."
מה קרה לכן?!" צעקתי ונלחמתי להשתחרר מלפיפתם, "תעזבו אותי! ליזי חיה! אתם לא יודעים על מה אתם מדברים! אני דיברתי
איתה אתמול! זה לא יכול להיות שהיא מתה! למה אתם מתעללים בי?!" הצלחתי לשחרר יד אחת וניסיתי לשרוט את לואיסה, אבל היא נרתעה
לאחור ופניה התעוותו פתאום באופן לא טבעי, החדר התחיל גם הוא להסתחרר, ואני צנחתי לאחור על המיטה.
"מה קורה לי?" בכיתי וניערתי את ידה של אמא. "למה אני לא מצליחה לקום מהמיטה הזאת?"
"תירגעי, ילדה שלי," עיניה של אמא נמלאו דמעות, והיא ליטפה את שיערי. "נתנו לך משהו להרגעה, זה הכל, את תהיי בסדר..."
"נתתם לי משהו להרגעה?!" צרחתי עליהן שוב, "אז למה אתם מספרים לי שקרים איומים על ליזי? ככה אתם רוצים שאני ארגע? מה?
מה? מה עשיתי לכם שאתם מתנהגים אלי ככה?"
"קייט," אמא ניסתה לחבק אותי, אבל אני הדפתי אותה ממני. מאחורי גבה הבחנתי בכמה רופאים שנכנסו לחדר, וראיתי את אבא שלי
ביניהם, נשען על המשקוף ומביט בי בחמלה מהולה בחוסר אונים. באותו רגע הבנתי שליזי באמת איננה, ואז התעלפתי.
2 בינואר, 2008
"זה היה רק חלום..." מילמלתי לעצמי כשהתעוררתי והבנתי שחלמתי על אותו יום שבו בישרו לי על מותה של ליזי. היתה לי הרגשה שלא סתם
חלמתי על היום הזה, ולא סתם התעקשתי באותו רגע להוכיח לכולם שליזי לא באמת מתה, אבל הבנתי שאין טעם להתעקש אחרי שראיתי אותה
בעצמי ללא כל רוח חיים.
הסתכלתי סביב וגיליתי שאני שוב פעם נמצאת בחדר האפל הזה שרקס פעם נעל אותי בו. התיישבתי על המיטה והיא השמיעה חריקת ברזלים
נוראית עד שכמעט גרמה לאוזני להחריש. סובבתי את מבטי והבחנתי בטום שישב בפינת החדר כשראשו מושפל והוא משחק עם אצבעותיו
בעצבנות.
"טום," הוא הסתכל עלי באומללות וקם מהרצפה, מתקדם לעברי ומתיישב על המיטה, קרוב אלי.
"מה זה המקום הזה?" שאל ותקע את מבטו ברצפה המסריחה.
"אני לא יודעת," השבתי לו וקמתי מהמיטה שלא הפסיקה לחרוק. "אבל מה שאני כן יודעת, זה שהמקום הזה לא בטוח בכלל ואנחנו חייבים
לצאת מכאן." התקדמתי אל דלת הברזל בצעדים מהוססים, חשבתי אולי הם השאירו את הדלת פתוחה. הנחתי את שתי ידי על הידית ומשכתי בחוזקה
את הדלת.
"מה את עושה?" שאל אותי טום והתקרב אלי. "לא נראה לי שהדלת הזאת תפתח בלי מפתח,"
"אני יודעת," אמרתי ונשענתי עם גבי על הדלת, מחליקה את גופי למטה עד שנחתתי על הרצפה, נאנחת בתסכול וקוברת את פני בתוך ידי.
טום, שהיה מתוסכל לא פחות ממני התיישב גם הוא ונאנח בקול. "תגידי..." הוא החל לומר אך נקטע מדפיקות חזקות שבקעו מהקיר ממול.
"מה זה היה?" שאל. הסתכלתי עליו בפחד ולפתע נשמעו עוד דפיקות, רק הפעם יותר חזקות.
קמנו מהר מהמיטה והתקדמנו אל הקיר. "קייט!" שמעתי מישהי צועקת. ליבי חדל מלפעום ותחושה מוזרה התפשטה בגופי. דפקתי בחזרה על הקיר,
הרגשתי כאילו זה הדבר הנכון לעשות ודפיקות חלשות נשמעו מהכיוון השני.
"תראי," אמר טום והצביע למעלה, ראינו שם פתח קטן עם סורגים. "בואי," הוא נתן לי לטפס עליו. עמדתי על כתפיו והצצתי מהחלון, מנסה להבין מי
עומד מאחורי כל הדפיקות האלה. רעשים מוזרים לפתע נשמעו מכיוון הדלת, וטום שכנראה שכח שאני עומדת עליו הסתובב במהירות והצליח להפיל
את שנינו לרצפה. "טום!" צעקתי והסתכלתי עליו בכעס.
"מה אתם חושבים שאתם עושים!?" שמעתי את רקס צועק עלינו, שזה עתה נכנס לחדר.
"כלום," מלמלתי בכעס וקמתי מהרצפה, מסדרת את בגדיי. טום קם מיד אחרי ונעמד לצידי, בוחן את רקס שכנראה לא הכיר.
"מה לעזאזל אתה רוצה ממני?" שאלתי אותו בכעס ושילבתי את ידי בעצבנות.
"הרבה דברים, תלוי למה את מתכוונת. עכשיו למשל, הייתי רוצה הסבר למה שקרה כאן לפני כמה דקות." תוך כדי דיבור, הוא התקדם אלינו
בצעדים איטיים ודרמטיים שלא ממש הוסיפו לאווירה הקודרת שריחפה בחלל החדר.
"אמרתי שלא קרה כלום," אמרתי והתרחקתי קצת אחורה כשהוא כבר היה ממש קרוב.
"כלום, אה," הוא הסתכל עלינו במבט שלא בישר טובות, ניצמדתי לטום שעד עכשיו עמד שם ושתק וככל שהתעמקתי יותר במבטו של רקס כך יותר חששתי
לחיי. חיוך מרושע הזדחל לפניו של רקס והוא נעצר במקומו , היה לי ברור שהוא מתכנן משהו, אבל לא ידעתי למה לצפות, תמיד פחדתי ממנו.
_ _ _ _ _ _
מה רקס מתכנן, אתם שואלים? את זה תדעו בהמשך.
אבל עכשיו הייתי רוצה לחלוק איתכם משהו שלא ידעתם עלי, סוד שאני נוצרת בליבי עוד מהילדות, סוד שאפילו ליזי לא ידעה עליו.
תמיד פחדתי לספר עליו לאנשים שמא הם יסתכלו עלי בדרך שונה ואפילו ישנאו אותי. אבל עכשיו, אחרי שעברתי כל כך הרבה, אני מרגישה
צורך עז להוציא את זה החוצה.
זה התחיל כשאני הייתי אז רק בת 4, לא יודעת הרבה על עצמי ועל החיים בכלל. היינו אז משפחה מאושרת, אבא אמא ושתי בנות, גרנו בכפר קטן
ונידח בארצות הברית. הייתה לנו אפילו אורווה עם סוסים...
_ _ _ _ _ _
11 באוגוסט, 1994
[חשוב שתזכרו שזאת חשיבה של ילדה בת 4]
"תביאי לי את זה! זה שלי!" צעקה עלי ליז ורצה אחרי בכל הבית. אמא ואבא קנו לה צעצוע חדש ורציתי לשחק איתו.
"לא רוצה!" צעקתי עליה בחזרה. פתחתי את הדלת האחורית שהובילה לחצר והמשכתי לרוץ הכי מהר שיכולתי העיקר שליזי לא תיקח לי את הצעצוע,
אז מה אם הוא היה שלה. כל פעם שלקחתי לה משהו היא הייתה קוראת לי גנבת, בלי לדעת אפילו שכל פעם מחדש גם הייתי נעלבת,
היא כל הזמן משחקת בדברים שלי ואני מעולם לא צעקתי עליה שזה שייך לי ואסור לה לגעת.
הפסקתי לרוץ והתנשפתי בכבדות. שמתי לב שליז כבר לא רצה מאחורי בניסיון לקחת לעצמה את הצעצוע בחזרה.
התיישבתי על הדשא הירוק והנחתי את הצעצוע בין רגלי. פתאום ראיתי את ליזי יוצאת מהדלת אל החצר הגדולה, מיהרתי להחזיק שוב את הצעצוע בשתי
ידי, ידעתי שהיא תרצה לקחת לי אותו. שניה אחר כך ראיתי את אבא שלנו יוצא אחריה ושניהם מתקדמים לעברי.
קמתי מן הדשא והסתכלתי עליהם בפחד. תמיד ידעתי שליזי היא האהובה יותר מבין שתינו על אבא וכל פעם שהיא כעסה עלי היא הייתה הולכת
אליו והוא היה כועס עלי. יכולתי לנחש כבר מה יקרה עכשיו.
זרקתי את הצעצוע לאדמה ורצתי משם, כך או כך הצעצוע היה חוזר אליה, העדפתי לעשות את זה ככה, כל כך שנאתי את זה שאבא היה כועס עלי.
הגעתי לגן השעשועים הקרוב לבית והתיישבתי בארגז החול. דמעות זעירות החלו להופיע בעיניי ומיד אחר כך פרצתי בבכי קורע לב.
שיחקתי בחול הרך והרגשתי במשהו קשה שהיה קבור מתחת, הפסקתי לבכות והזזתי את החול לצד עד שהבחנתי בחפץ שחור שעשוי מברזל.
החזקתי אותו ביד אחת וביד השניה ניגבתי את דמעותי המלוחות. חקרתי את אותו החפץ מכל צדדיו, מנסה להבין מה זה.
לחצתי על משהו שהיה בצד האחרי של החפץ הזה ועם היד האחרת לחצתי על עוד משהו ואז נשמע בום חזק שבקע מהחפץ. הרמתי את מבטי בבהלה
וראיתי ממולי ילד שנופל בחוזקה לאחור על האדמה. תוך שניות התאספו סביבו כל האנשים בגן השעשועים ואז ניגשה אלי מישהי מבוגרת והסתכלה
עלי בכעס. זרקתי את החפץ אל הרגז החול וקמתי כשכל גופי רועד.
"תראי מה עשית ילדה מטומטמת!" צעקה עלי האישה והצביעה על האנשים שהקיפו את הילד שנפל. הסתכלתי עליה במבט מבוהל ופרצתי שוב בבכי
מר. יצאתי מארגז החול ורצתי במהרה הביתה, עדין מבוהלת ממה שקרה. ידעתי שעשיתי משהו רע אבל לא ידעתי מה, כל כך פחדתי שאבא ואמא
יכעסו עלי. הגעתי הביתה ונכנסתי דרך הדלת האחורית. חלפתי על פני הסלון ונכנסתי מהר לחדר של ליז ושלי. ראיתי אותה שם יושבת על מיטתה
ומשחקת עם הצעצוע החדש. נכנסתי למיטה שלי, התכסתי עם השמיכה עד לראש ובכיתי בכאב.
הרגשתי את ידה של ליזי נוגעת בעדינות בגבי. "קייט את בסדר? למה את בוכה?" היא שאלה אותי בקול רך וליטפה את גבי.
"עזבי אותי!" צעקתי עליה והתקפלתי חזק בתוך עצמי, ממשיכה לבכות.
_ _ _ _ _ _
2 בינואר, 2008
"טוב תקשיב, אתה יכול לעשות לי מה שאתה רוצה, אבל תיתן לו ל..." התחלתי לומר ונעמדתי מולו בביטחון, מניחה את ידי משני צידי המותן.
"מי זה הילד המגודל הזה בכלל?" הוא קטע את דבריי והסתכל על טום שחייך אליו חיוך עקום.
"זה אף אחד, תן לו ללכת," רקס, שהתעלם לגמרי מדבריי התקדם לטום ובחן אותו מקרוב. טום נרתע לאחור ושלח אלי מבט מבוהל.
"לא מתחשק לי!" קבע רקס והסתכל עלי בחיוך ערמומי. נאנחתי וחייכתי אליו בחזרה חיוך שבין רגע נעלם מפניי.
"הוא לא לומד איתנו בבית הספר?" לחש טום לאוזני ובהה ברקס שנראה לו פתאום מוכר. הינהנתי בראשי ובהיתי גם אני ברקס שעמד מולנו חסר הבעה.
"אני טום," הציג את עצמו טום בפני רקס. "אני וקייט לומדים איתך בפנימייה." המשיך וחייך אל רקס חיוך מתוק שכזה.
כיווצתי את גבותיי, 'איזה מטומטם!' חשבתי לעצמי וראיתי את טום שולח לו יד ללחיצה.
"נעים מאוד," אמר רקס ושלף פתאום אקדח. טום פלט צווחה קולנית ומיהר להסתתר מאחורי.
"מה אתה עושה!?" צעקתי עליו ומיהרתי אני להסתתר מאחוריו.
"הוא משוגע!" צעק טום בפחד והסתתר שוב מאחורי.
"ספר לי על זה," יבבתי והסתכלתי על האקדח שרקס החזיק בידו.
"די שניכם!" צעק רקס ושנינו נעמדנו אחד ליד השניה.
"ככה יותר טוב," אמר רקס וחייך. "עכשיו את," אמר וכיוון אלי את האקדח, מתקדם אלי ומצמיד אותו למצחי. "מה עשית הפעם?"
"א.. אני?" גימגמתי מרוב פחד. "ל...לא... לא עשיתי כלום," בלעתיתי בקשיחות את הרוק שהצטבר בגרוני.
"כלום?" ראיתי את מאטיו נכנס לחדר ונעמד ליד רקס שהחזיק את האקדח והצמיד אותו חזק יותר למצחי. "אז את לא קראת את המכתב של ליזי?"
שאל מאטיו וחייך חיוך מנצח.
"אני מבין," אמר רקס והנהן בראשו. "ומה הילד הזה קשור?" שאל את מאטיו והסתכל על טום.
"אני לא עשיתי כלום, אני נשבע!" הכריז טום והרים את ידיו כחף מפשע.
"שתוק!" ירה מאיוט לעברו. טום באמת השתתק.
"יש לי הרגשה שקייט שלנו," הסתכל עלי וחייך בזיוף, "סיפרה לו דברים שהוא לא צריך לדעת מהם." פנה אל רקס שנראה עצבני במיוחד.
"הוא לא יודע כלום באמת," אמרתי בניסיון להגן על טום, לא רציתי שגם הוא יסתבך בתוך הדבר הזה.
"כן, אני לא יודע כלום." הסכים איתי טום.
"תגיד ילד, אתה לא מבין מה זה כשאומרים לך לשתוק!" צעק רקס בעצבים וכיוון את האקדח לטום המבוהל.
הינהנתי בראשי לשלילה כלא מאמינה לטמטומו הבולט בשטח של טום. "בבקשה אל תעשה לו שום דבר," התחננתי בפני רקס ואחזתי בידיו.
הוא ניער את ידי באכזריות והידק את אצבעו על ההדק. "יש לך מילות פרידה אחרונות, טום." קרא רקס בזילזול וצחק ברשעות.
טום הסתכל עלי במבט שהתחנן לעזרה, אבל לא יכולתי לעשות כלום. הוא רעד בכל גופו. "תעשה משהו!" צעקתי על מאטיו שכרגע היה היחידי שיכול
היה לעצור את רקס ממעשיו. אבל הוא רק הסתכל עלי והצטרף לצחוקו המרושע של רקס. עצמתי את עיניי והתחננתי בליבי שיקרה משהו שיציל את טום,
אבל אז שמעתי ירייה חזקה. פקחתי את עיניי וראיתי את טום מדמם על הרצפה. "טום!" צעקתי ודמעות החלו לזרום במורד לחיי.
"שלא תעזי להתקרב אליו!" צעק מאטיו ושלף גם הוא אקדח מכוון אותו לראשי. "אז מה, בא לך גם להצטרף אליו ואל ליזי לגן עדן."
צחק מאטיו ומיהר לתקן את עצמו. "אה אופס, שחכתי, ליזי לא באמת מתה."
"בזה אתה צודק!" ראיתי את ליזי נכנסת לחדר כשאקדח מוחזק בידה והיא מכוונת אותו אל מאטיו.
"הו תראו מי פה." הכריז רקס בקול ומחא כף.
קפאתי במקומי והסתכלתי על ליז כשעיני פעורות לרווחה ורעדים מוזרים חלפו בגופי.
"אין לך אומץ לעשות את זה," אמר מאטיו בביטחון כשהוא עדיין מכוון את האקדח אלי. "כדאי לך להניח לאקדח או שאני יורה באחותך." אמר וטען את
האקדח. אבל ליזי לא הקשיבה לו והצמידה את האקדח לראשו של מאטיו. "את לא רוצה לעשות את זה." הביטחון בקולו לפתע נעלם.
"הו אין לך מושג כמה שאני כן." אמרה ליזי באכזריות וחיזקה את אחיזתה באקדח וכך גם מאטיו.
ירייה נשמעה בחלל החדר.
חח הנה טום המבוהל O:
מה יעלה בגורלו? את זה אפילו אני לא יודעת.
שיהיה לכולם שבוע טוב וחג שמח :)
ואל תאכלו סופגניות זה סתם גוש בצק ספוג בבקבוק שלם של שמן עם ריבה מגעילה באמצע.
!This is the most disgusting thing i have ever tast
♥love ya sexy bitches♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
