שום דבר לא נמשך לנצח || פרק 8
האינטרנט חזר אלי 
אחרי יותר משבועיים שהוא מתנתק ומתחבר בלי הפסקה.
טוב, אז שמתי לכם את פרק 8 וכבר התחלתי לכתוב את פרק 9
ככה שהוא יתעכב הרבה זמו כמו הפרק הזה [אלא אם כן האינטרנט יתחיל שוב להתחרפן]
5 בנובמבר, 2007 – בקפיטריה
ישבתי באחד השולחנות בקפיטריה, מקישה עם אצבעותיי על השולחן בקוצר רוח,
מחכה שאיימי וניקול כבר יגיעו ויספרו לי מה היה בתוך המעטפה.
עברו כבר עשר דקות והן עדיין לא הגיעו,
התחלתי כבר ממש להתעצבן ואז בדיוק שהתכוונתי לקום מהשולחן וללכת לבדוק מה גורם להן להתעכב כל כך הרבה זמן,
איימי וניקול נזכרו להגיע.
"נו.. אתן מתכוונות לספר לי?"
שאלתי לאחר כמה דקות של שתיקה מסביב לשולחן,
"לספר מה?"
שאלה ניקול בתמימות יתר כאילו היא לא מבינה על מה אני מדברת.
"לספר לי מה היה בתוך המעטפה"
עניתי לה, לא היה לי כוח להתווכח איתה עכשיו ולהגיד לה שהיא כן יודעת
ואז היא תגיד לי שהיא לא...
"אהה זה... אין לנו מושג!"
אמרה בהחלטיות ואיימי הנהנה בראשה כמסכימה עם דבריה של ניקול.
"אז איפה היא?"
"איפה מי?"
"המעטפה!"
הרמתי את קולי, כבר הייתי ממש רותחת מעצבים,
"וואו תירגעי, למה ניראה לך שאנחנו יודעות איפה המעטפה?"
השיבה לי ניקול באדישות, עדיין ממשיכה לדבר גם בשמה של איימי,
בזמן שהיא יושבת ושותקת מה שהפך את זה לעוד יותר חשוד,
כי איימי אף פעם לא שותקת!
"אולי כי היא הייתה אצלכן בפעם האחרונה"
"או יותר נכון אצלך, איימי"
הפעם פניתי אל איימי והיא רק הפנתה אליי מבט מבוהל,
"מה?, היי תראו הנה ביל, חייבת ללכת"
אמרה, מצביעה על מישהו שהיה מאחורי ומתקדמת אליו,
הסתובבתי אחורה ולמזלה של איימי, ביל באמת היה שם.
החזרתי את מבטי אל ניקול שהסתכלה לצדדים כמנסה להתחמק ממני.
"נו?"
"מה?"
שאלה עדיין מביטה לצד,
"את מתכוונת לספר לי בזמן הקרוב?"
ואז בדיוק כשניקול באה לפתוח את פיה ולומר משהו, נשמע אותו הצלצול
המעצבן שמכריז על כניסה לכיתות,
"אולי בהזדמנות אחרת"
אמרה והסתלקה משם.
________
הייתה לי הרגשה לא טובה,
למען האמת, הייתה לי הרגשה לא טובה בכלל!
כאילו משהו הולך לקרות, אבל לא לטובה.
יותר מידי דברים מוזרים קורים לאחרונה וזה ממש לא מוצא חן בעיניי.
קודם האיש ה"מסתורי" הזה מופיע פתאום ואין לי מושג מה רוצה ממני,
ואז משום מקום צץ איזה ילד מוזר ושואל אותי אם אני זוכרת אותו
ועכשיו גם המעטפה שאני לא יודעת אפילו מה יש בה,
ומה שעוד יותר מוזר זה שאיימי וניקול כל הזמן מתחמקות ממני
ולא מספרות לי שום דבר.
משהו מאוד חשוד קורה כאן וזה מתחיל להיות ממש מלחיץ.
________
5 בנובמבר, 2007
אחרי שהסתיימו הלימודים הלכתי לחפש את איימי וניקול אחרי שבהפסקות לא הצלחתי למצוא אותן ובאמת מעניין למה.
המשכתי ללכת בלי אפילו לשים לב לאן,
הייתי שקועה בכל כך הרבה מחשבות עד שנתקלתי במישהו.
הרמתי אליו את מבטי,
"תיאו,"
"היי"
"אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה"
"כן"
"טוב אני ממש חייבת ללכת עכשיו"
אמרתי לאחר כמה שניות של שתיקה מביכה.
"את לא הולכת לארוחת צהריים?"
שאל אותי כשראה אותי פונה לכיוון אחר,
"אממ.. לא אני צריכה קודם לעשות משהו אחר"
"אה, טוב"
אמר מעט מבואס,
"הכל בסדר?"
"כן, סתם חשבתי אולי נלך ביחד"
"או, טוב אולי בפעם אחרת יש לי עכשיו עניינים לא סגורים שאני צריכה לטפל בהם, מצטערת"
"לא, זה בסדר אני רגיל שבנות דוחות אותי"
אמר וסידר את משקפי הראיה שנחו על אפו,
"לא לא לא לא לא, אל תבין אותי לא נכון אני פשוט ממש חייבת ללכת עכשיו, ביי"
אמרתי והלכתי משם לפני שאני אגיד משהו לא בסדר.
'אלוהים, איך אני מכניסה את עצמי למצבים כאלה?'
בחדר של איימי, ניקול וקייט
פניתי לכיוון החדר שלנו, חשבתי אולי איימי וניקול כבר שם
ואם לא אז אני אתחיל בחיפושים אחר המעטפה החשודה.
הגעתי לחדר ומצאתי את איימי וביל מתמזמזים על המיטה שלה.
"אהמ"
נעמדתי מולם ושילבתי את ידי.
"קייט, היי"
אמר ביל לאחר שהתנתק מאיימי ושניהם עברו למצב ישיבה.
התקדמתי אל עבר המיטה שלי והתיישבתי עליה.
"אז, מה קורה?"
"קייט, את לא שמה לב שאת מפריעה?"
אמרה איימי והצביעה על ביל,
"אני דיי עסוקה עכשיו"
הוסיפה היא,
"או את עסוקה, למה שלא תתעסקי בללכת ולהביא לי את המעטפה"
"אוקיי, נראה לי שאני אלך עכשיו"
אמר ביל והתקדם אל הדלת,
"לא אל תלך, נראה לי שכדאי שקייט תלך עכשיו"
"אוקיי"
התקדמתי אל הדלת ופתחתי אותה,
"אני עדיין לא סיימתי איתך"
אמרתי וסגרתי את הדלת אחריי.
במזרקה
יצאתי מהחדר והתקדמתי אל עבר המזרקה והתיישבתי על ידה.
ניסיתי לחבר בין כל האירועים המוזרים שקרו לי
בחודשים האחרונים ולהבין אחת ולתמיד מה לעזאזל קורה פה.
ואז ראיתי את סאם בא ומתיישב על ידי,
"היי"
"מה קורה?"
"היה יכול להיות טוב יותר"
"למה, מה קרה?"
"סתם לא משנה"
השבתי לו, מוטרדת ממה שקורה בתקופה האחרונה.
"ראיתי אתכם אתמול"
"אותנו?"
"אותך ואת תיאו"
"אתה מכיר אותו?"
"מי לא מכיר אותו, הוא הילד הכי חכם בבית הספר"
"וואלה"
"ולא קרה בינינו כלום, אם אתה שואל"
"טוב, אם את אומרת"
אמר וחייך אליי חיוך ממזרי,
"מה?, אל תסתכל עלי ככה באמת שלא קרה כלום, בסך הכל נתקלתי בו בטעות, פעמיים"
"פעמיים?"
"זה היה בטעות"
"כן, בטח"
אמר סאם ודחפתי אותו קלות.
________
אחרי השיחה עם סאם חזרתי לחדר והיה כבר מאוחר,
איימי וניקול כבר נרדמו והחלטתי לחכות למחר כדי להמשיך לחפש את המעטפה.
מרוב שהייתי עסוקה כל כך במה שקרה בתקופה האחרונה כבר שחכתי שעוד כמה ימים יש לנו מבחן ואפילו לא טרחתי ללמוד.
כבר התחלתי להצטער על זה שבכלל עברתי לגרמניה,
אולי אם הייתי נשארת בארה"ב היה לי עכשיו הרבה יותר טוב.
יום למחרת התעוררתי בערך בשבע בבוקר
ושמתי לב שאיימי וניקול לא במיטות שלהן, או בכלל בחדר.
לא הבנתי מתי בדיוק הן כבר הספיקו לקום ולצאת,
אבל מה שכן הבנתי זה שהן החליטו שגם היום הן מתחמקות ממני
ולא מספרות לי שום דבר.
________
6 בנובמבר, 2007 – בחדר של איימי, ניקול וקייט
קמתי מהמיטה והתחלתי להתארגן לקראת הלימודים.
נכנסתי לחדר האמבטיה ושטפתי פנים,
כשיצאתי משם נשמעה דפיקה בדלת.
התקדמתי אל עבר הדלת,
פתחתי אותה וראיתי את ביל עומד שם עם אחד החברים שלו.
"היי קייט"
"היי"
"איימי בפנים?"
"לא"
"אז איפה היא?"
"אני לא יודעת"
"מה לא יודעת, את לא ראית אותה היום בבוקר?"
"לא ביל"
"מוזר, היא אמרה לי שהיא רוצה שנלך היום ביחד"
אמר מבואס,
"כן באמת מוזר"
"טוב, אז את בטוחה שאת לא יודעת איפה היא?"
"בטוחה"
אמרתי וטרקתי לו את הדלת בפרצוף,
לא היה כוח לאף אחד, רציתי לחפש את המעטפה לפני שיתחילו הלימודים.
התחלתי לחפש את המעטפה המעצבנת כמעט בכל מקום אפשרי בחדר.
חיפשת בארון, בשולחן כתיבה, באמבטיה, מתחת למיטות,
עד שהגעתי למיטה של איימי וריאתי דף מבצבץ מתחת לכרית שלה,
הזזתי מעט את הכרית וראיתי שם את המעטפה,
הרמתי אותה והסתובבתי מהמיטה שלה
כשלפתע ראיתי מישהו עומד מולי.
"שלום קייט"
אמר אותו אדם והמשיך,
"הרבה זמן לא נפגשנו"
"סליחה, אבל אני מכירה אותך?"
שאלתי אותו, לא מבינה מה הוא רוצה ממני,
כשלפתע נזכרתי
"רגע, אתה לא הילד המוזר הזה מהקפיטריה ששאל אותי אם אני זוכרת אותו?"
"כן זה אני, ואני לא מוזר!"
"אתה מאוד מוזר"
"טוב טוב טוב, אני לא באתי לפה כדי לדבר עלי, באתי לפה כדי לקחת ממך את המעטפה"
"איזה מעטפה?"
שאלתי והסתכלתי על המעטפה שהייתה בידי,
"כן בדיוק זו"
אמר כשראה אותי מסתכלת על המעטפה.
"עכשיו תביאי לי אותה"
ציווה עלי,
"לא רוצה"
אמרתי והתרחקתי ממנו טיפה,
"קייט, תביאי לי את המעטפה"
אמר מעוצבן, או יותר נכון צעק,
"אתה מוכן להסביר לי מי אתה ומה לעזאזל אתה רוצה ממני??"
צעקתי עליו בחזרה והתרחקתי עוד יותר,
"אני אסביר לך מיד אחרי שתביאי לי את המעטפה"
"בשביל מה אתה צריך אותה בכלל?"
"אני צריך אותה כי שם דברים שאת לא צריכה לראות, לא סתם איימי וניקול החביאו אותה ממך"
הוא רק נהיה יותר עצבני ממקודם,
"אז זה הן שלחו אותך"
"אף אחד לא שלח אותי"
הוא אמר והתקדם אלי בחזרה,
"עכשיו את מוכנה לתת לי כבר את המעטפה"
"לא!"
אמרתי והתרחקתי ממנו שוב,
"אז כנראה שנצטרך לעשות את זה בדרך הקשה"
אמר והתקרב אלי בצעדים איטיים,
"מה?.."
שאלתי לא מבינה
ולפני שהספקתי להבין מה הוא הולך לעשות,
מצאתי את עצמי מעולפת על הרצפה.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
