1 בינואר, 2008
הוא החנה את המכונית על יד בניין גבוהה
כשיצאתי מהרכב הסתכלתי על הבניין
והיה כתוב באותיות גדולות ולבנות,
'NOTHING LASTS FOREVER'
'מה זה אמור להביע?'
חשבתי לעצמי וכיווצתי את מצחי.
"חכי פה."
אמר ונכנס אל תוך הבניין משאיר אותי לעמוד שם לבד
ולתהות איפה לעזאזל אני נמצאת.
נשענתי עם גבי על הרכב ונאנחתי.
הייתי בורחת משם אם הייתי יודעת לאן,
המקום הזה היה כל כך זר ומפחיד שהעדפתי כבר לחכות עד שהוא יחזור,
אם הוא יחזור בכלל.
'אוף'
חשבתי בייאוש, הייתי כל כך קרובה לדעת מה יש בתוך המעטפה המעצבנת,
אבל האיש המוזר הזה היה חייב לבוא בשנייה האחרונה ולהרוס הכל, שוב.
מי הוא בכלל?
למה הוא שאל אותי באותו יום אם אני זוכרת אותו?
אני אמורה לזכור אותו?
________
27 במאי, 2005 - על הגג
מאטיו, רקס, ליזי ואני היינו על הגג של אחד מהבניינים בבית הספר שבו למדנו.
איך הגענו לשם? אין לי מושג.
תכננו כולנו ביום שבת בערב ללכת לאיזשהו מועדון,
ובסוף גמרנו את הערב על הגג.
מאט ורקס הביאו מלא פחיות רדבול, אני לא יודעת מאיפה,
אבל מה שאני כן יודעת, זה שאנחנו שתינו הרבה
וזה דיי הכניס אותנו לאנרגיות מטורפות.
רקס דימרה הוא בנו של אחד האנשים הכי עשירים במערב ארצות הברית.
היה לו הכל, חוץ מדבר אחד- ליזי.
רקס היה מאוהב נואשות באחותי, והיא מצידה בכלל לא שמה עליו.
הוא היה מוכן לעשות הכל בשביל להשיג אותה,
והיא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי להרחיק אותו ממנה.
ארבעתנו היינו כבר ממש מסטולים.
צחקנו כמעט מכל מילה שניה שמישהו הוציא מפיו.
ואז רקס החל לדבר,
"שום דבר לא נמשך לנצח, הלב שלי שבור וגם החלומות שלי,"
הוא החל לומר והסתכל על ליזי
"אפילו שיש לי הכל, אני יודע שבסוף זה ייגמר בדמעות"
הוא התהלך מולנו מצד לצד והמשיך,
"אנשים כל הזמן משתנים ושום דבר טוב כבר לא נשאר"
הוא ממש נכנס לזה.
מאטיו, ליזי ואני עמדנו והסתכלנו עליו, לא מבינים מה הוא רוצה.
פתאום הוא נעמד על החומה שבקצה הגג,
"הלב שלי נשבר, אבל אני לא בטוח שהוא יכול להחלים"
אמר ועצב היה בעייניו.
הוא התהלך על החומה,
"רקס תרד משם, זה לא מצחיק"
צעק עליו מאט, זה היה נראה כאילו עוד שניה הוא נופל.
והוא רק המשיך להתהלך לו.
"תרד כבר"
צעקתי עליו גם אני, ממש פחדתי.
"הלילות שלי..."
אמר רקס והצביע על עצמו,
"דיי רקס תרד כבר"
אמרה לו ליזי וסימנה לו עם היד לרדת.
"... בודדים בלעדייך"
סיים את המשפט והצביע על ליזי.
"יופי, עכשיו תרד משם כבר!"
צעקתי עליו שוב, הייתה לי הרגשה לא טובה בכלל.
הוא איבד את שיווי המשקל שלו לגמרי ופרס את ידיו לצצדים.
"נו אתה יורד"
אמר מאט בחוסר סבלנות, כל כך פחדנו שיקרה לו משהו
ורק לליזי זה בכלל לא הזיז.
הוא נשען עם גופו קדימה, מנסה לייצב את שיווי משקלו
ונפל אחורה.
לקח לי כמה שניות להבין מה קרה,
"!OMG"
צעקתי כשהבנתי שהרגע רקס נפל מהבניין,
הסתכלתי על מאטיו שהיה בשוק לא פחות ממני,
שנינו דפקנו ריצה לדלת הכניסה לבניין כשליזי מאחורינו.
יצאנו מהבניין וחיפשנו את רקס עם עיינינו הפוחדות.
"הנה הוא!"
צעקה לפתע ליזי כשהבחינה ברקס ששכב חסר אונים על המדרכה.
התקדמנו לעברו בריצה.
התיישבתי על יד רקס ששכב על בטנו ובדקתי אם הוא עוד חיי.
מאטיו הוציא את הפלאפון שלו במהירות מן הכיס וחייג לאמבולנס.
"מה אתה עושה?"
צעקה עליו ליז, חטפה לו את הפלאפון מהיד וניתקה את השיחה.
"מתקשר לאמבולנס, מה את חושבת שאני עושה?"
שאל וניסה לקחת ממנה בחזרה את הפאלפון.
"אסור שיידעו שהיינו בשטח בית הספר ביום שבת"
צעקה עלינו ליזי.
"רקס מת!"
קמתי מן המדרכה והסתכלתי עליה עצבנית.
"אם יידעו שהיינו פה ושאחד מאיתנו נפגע ככה,"
החלה לומר והצביעה על רקס
"יסלקו אותנו מבית הספר!"
"אבל אנחנו לא יכולים להשאיר אותו ככה!"
צעקתי עליה בחזרה.
לא האמנתי עליה, הרגע מת מישהו מול הפרצוף שלנו,
וכל מה שאיכפת לה זה שלא יסלקו אותה מבית הספר.
"ההורים שלו עשירים והם יירצו שאנחנו נשלם עליו פיצויים"
אמרה והסתכלה עליי כמנסה לחפש אצלי טיפת הבנה,
אבל לא הצלחתי להבין אותה.
ידעתי שבאמת ההורים שלנו ייצטרכו לשלם להורים שלו,
כי הם בטח ייחשבו שכל זה קרה באשמת שלושתינו.
"אז מה את מציעה שנעשה?"
שאלתי אותה ושילבתי את ידיי בעצבנות.
"נברח,"
אמרה ומאט ואני הסתכלנו עליה בשוק.
"כן, נברח וניצמד לגירסא אחת למה שקרה כאן הערב."
המשיכה בדבריה,
"רקס השתכר אחרי שכולנו הלכנו הביתה, רקס עלה לגג, רקס נפל"
אמרה, הסתכלה עליי כמה שניות וברחה משם בריצה.
"היא צודקת"
לחש לי מאטיו,
גם הוא הסתכל עליי כמה שניות וברח.
הייתי בשוק, לא ידעתי מה לעשות.
הסתכלתי על רקס ששכב מת אל מול עיניי.
להישאר שם ולקחת את כל האשמה עליי? או פשוט לברוח?
________
1 בינואר, 2008
פתאום זה היכה בי, הנער המוזר הזה הוא רקס.
אותו רקס שהיה מאוהב באחותי, אותו רקס שהיה חבר שלנו,
אותו רקס שנפל מהבניין ומת.
'אבל איך זה יכול להיות?'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
