אולי כתוב שם משהו על ליזי והיא באמת בחיים,
או שאולי כתוב שם משהו שמסביר איך רקס בחיים.
________
המחשבות פשוט לא הפסיקו להתרוצץ במוחי.
אני שואלת את עצמי כל כך הרבה שאלות
למרות שאני יודעת שאין לי עליהם תשובות
וזה רק גורם לסקרנות שבתוכי להתפרץ עוד יותר החוצה.
________
לפתע נזכרתי שהוא נכנס אל תוך הבניין בלי המעטפה,
זה אומר שהמעטפה עדיין ברכב.
הסתובבתי במהירות אל כיוון הדלת הקדמית
ולמזלי הרכב היה פתוח.
פתחתי את הדלת והסתכלתי על המעטפה שהייתי מונחת בשלווה על כיסא הנהג.
לפתוח? או לא לפתוח?
זאת השאלה.
מצד אחד אם אני אפתח עכשיו את המעטפה, אני סוף סוף אוכל לראות מה יש בפנים.
אבל מצד שני אסור לי לראות מה יש בפנים, אולי באמת כדאי שאני לא אפתח.
המוח שלי אומר לי 'תוותרי, לא יצא לך שום דבר טוב מכל זה'
ובאותו זמן הגוף שלי בכלל פועל אחרת,
הידיים שלי מושטות אל המעטפה, רק מחכות לפתוח אותה.
לקחתי את המעטפה בשתי ידיי ופתחתי אותה,
הוצאתי את הדף שהיה מקופל לשניים מחוץ למעטפה.
בדיוק שהתכוונתי לפתוח את המכתב שמעתי רעשים באים מכיוון הבניין.
קיפלתי מהר את המכתב והכנסתי אותו לכיס מכנסיי.
סגרתי את המעטפה והנחתי אותה בחזרה על המושב.
התרחקתי מהמכונית וחזרתי לעמוד על המדרכה.
ראיתי אותו יוצא מהכניסה של הבניין.
"בואי הולכים"
צעק לעברי והתקדם אל המכונית.
"לא!"
אמרתי בהחלטיות ושילבתי את ידיי
"מה זאת אומרת לא?"
שאל והיה בשוק שאני מסרבת לו.
"אני רוצה שתסביר לי מי אתה"
אמרתי והתקדמתי אליו
"קדימה, תיכנסי למכונית"
התעלם לגמרי מדבריי והצביע על המכונית כמסמן לי להיכנס לתוכה.
תפסתי את כתפיו בשתי ידי והוא הסתכל על במבט מוזר.
"למה אתה לא מגלה לי מי אתה ומה לעזאזל אתה רוצה מהחיים שלי??"
"כי אין לך מה לדעת"
אמר באדישות הוריד את הידיים שלי ממנו והתקדם אל המכונית.
הוא פתח את הדלת הקדמית
"את באה?"
שאל והסתכל עליי
"כי רק להזכיר לך אין לך מושג איפה את נמצאת, ואני הדרך היחידה שלך לחזור לפנימייה"
אמר ונכנס אל המכונית כשהוא סוגר את הדלת אחריו.
הוא צודק, נכנעתי.
נכנסתי אל הרכב והוא נסע.
________
מעניין מה הוא עשה בתוך הבניין,
ולמה הוא בכלל לקח אותי איתו לשם?
מרגע לרגע אני מתחילה לחשוד עוד יותר שהוא זה האיש ה"מסתורי".
אבל איך זה יכול להיות שהוא זה רקס.
הוא מת! בדיוק כמו ליזי.
שני אנשים שאני ראיתי מתים מול עיניי פתאום קמו לתחייה.
אולי הם בכלל לא מתו וכן הצליחו להציל אותם מהמוות.
ואולי אני סתם חולמת.
נראה לי שאני מחילה להשתגע!
________
1 בינואר, 2008 - בחדר של איימי, ניקול וקייט
חזרנו אל אזור הפנימייה והתקדמתי אל אזור המעונות.
עדיין לא שחכתי את מה שקרה קודם במזרקה
ונראה לי שגם הם לא שחכו
והחיים שלי רק הופכים לעוד יותר מסבוכים ממה שהם עכשיו.
מי זאת הילדה הבלונדינית שהתנפלה עליי בהפתעה.
ובלייר, מה הסיפור של הילדה הזאת?
ועכשיו איימי גם רוצה שאני אספר לה מי זאת ליזי.
ומה יהיה עכשיו עם סאם?, הוא בטח רוצה לדבר איתי על הנשיקה
אני עדיין לא מוכנה להתמודד עם כאלה דרמות.
ומה טום רצה ממני מקודם?
הגעתי לכניסה של החדר שלי, חדר מספר 214.
פתחתי את הדלת וראיתי את בלייר, איימי, הבלונדה, סאם וטום
עומדים בשורה, רק מחכים לדבר איתי בארבע עיניים.
השעה הייתי כבר 5 וחצי לפנות בוקר.
נעמדתי מולם ולא היה לי מה להגיד, חשבתי לחזור לחדר וללכת לישון
אבל לא נראה שאני הולכת לישון בזמן הקרוב. או הרחוק.
ניקול ישבה על המיטה שלה וחיכתה שמשהו יקרה, אבל אני לא הייתי מסוגלת לומר
שום דבר, לא שהיה לי מה להגיד.
"מה הולך פה?"
שאלתי לאחר כמה דקות שהם הסתכלו עליי בסימן שאלה.
"שום דבר"
ענתה לי איימי
"לאן הלכת?"
שאלה אותי בלייר בטון גבוהה
"מה את אמא שלי?, אני לא חייבת לך הסברים!"
עניתי לה בחוצפה.
"קייט, אני חייב לדבר איתך!"
אמר לי בסאם בקול מתחנן
"זה לא יכול לחכות למחר?"
שאלתי והתיישבתי על המיטה שלי.
"אני מניח שכן, אבל זה ממש דחוף"
התחנן בפניי.
"גם מה שיש לי להגיד זה דחוף"
נדחפה הבלונדה לשיחה.
"שלי יותר!"
התערבה בלייר, ושתהין שילבו את ידיהין בדרמטיות.
"גם מה שיש לי להגיד זה דחוף"
הצטרף טום למקהלה ותקע בסאם מבט.
הורדתי את ראשי לרצפה ונאנחתי בייאוש.
"טוב, כולם להתפזר לחדרים"
התפרצה איימי ודחפה את כולם לכיוון הדלת,
"תבואו לבקר שוב מחר"
אמרה להם ופתחה את הדלת.
"עדיף שלא תבואו בכלל"
מלמלתי לעצמי.
"ביי"
צעקה איימי וסגרה את הדלת.
________
מה יש להם להגיד לי שכל כך דחוף?
איך אני אמורה להתמודד עם כל זה?
לא מספיק שיש לי את ליז ורקס שרודפים אותי,
עכשיו גם החבורת פלצנים האלה נדחפו לי לחיים בכוח.
ובקשר למעטפה, אין לי מה להגיד
חוץ מזה שמהרגע שהיא הגיעה לכניסת החדר
הכל הפך להיות כל כך חשוד פתאום.
________
אחרי שאיימי סילקה את כולם מהחדר,
היא אמרה לי שהיא תדבר איתי כבר אחרי שנתעורר.
האמת שקצת הוקל עליי שהיא ביקשה ממני הסברים במיידי.
איימי וניקול כבר נרדמו ואני שכבתי ערה במיטה שלי,
לא יכולה לחכות עוד דקה נוספת כדי לפתוח את המעטפה
שהכניסה רק צרות לחיי.
רציתי לחכות עד שאיימי וניקול כבר ממש ישקעו בשינה עמוקה
ואז אני אוכל לפתוח את המעטפה בלי שאף אחד יעצור אותי.
אלא אם כן הרקס הזה יגיע שוב פעם בלי שום התראה מוקדמת,
ויחטוף ממני את המכתב.
בכל זאת, לבן אדן יש פשוט טיימינג מושלם.
בזהירות רבה ניסיתי לעבור למצב ישיבה על המיטה מבלי לעשות הרבה רעש,
אבל זה לא כל כך הצליח לי, כי המיטה לא הפסיקה לחרוק.
לבסוף הצלחתי להתיישב במיטה מבלי להעיר את איימי או ניקול.
הוצאתי מכיס מכנסיי את הדף המקופל שהכנסתי לשם מקודם.
החזקתי את המעטפה בידיי והסתכלתי עליה, לא יודעת מה לעשות.
פתחתי בזהירות את המכתב והתחלתי לקרוא...
כן אני מודה
הפרק יצא קצר ואפשר לומר חסר משמעות
אבל הפר הבא יהיה הרבה יותר טוב
מבטיחה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
