סילי - גבר אמיתי
גם גברים אמיתיים שואלים שאלות | חושב שאתה גבר אמיתי? תמשיך לקרוא ותגלה! |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2009
יום ללא מילים
לפני כמספר ימים הרגשתי הצטננות קלה מטפסת במעלה מערכת הנשימה שלי. לא יחסתי לה חשיבות וכעבור מספר ימים זה עבר למעט כאב גרון קל. כאב הגרון החל לדעוך. בהתחלה היו אלה אי אלו קיטועים של צרידות מזדמנת, שיעול קל ואולי משהו שהרגיש כמו טעות ביחס אוויר\עוצמת קול אך בסופו של יום ראשון - קולי נעלם קליל.
התעוררתי בבוקר המחרת וסימסתי לבוס שאני לא מגיע שכן דיבור, זה פחות או יותר כל מה שאני עושה בעבודה. הוא לקח את זה בהבנה ואני מתאר לעצמי שדמעות של אבל קל לא אחרו לבקוע מתוכו, אך כמובן שזוהי הנחה בלבד.
ניסיתי להגיע אל רופא האלילים התורן בכפר שלי, לשווא כמובן שכן הוא נאלץ לצאת לקריאת חירום של אחת העזים בשכונה וכך את מחציתו הראשון של היום ביליתי בחיפוש תרופות אמיתיות באינטרנט וגיליתי שהתרופות בעולם המערבי קרויות "תרופות סבתא". זה נשמע הגיוני שכן סבתות ידועות בחכמתן ובחדרה, אומרים שאנשים זקנים מתגלגלים ליונים ולכן אנחנו משתדלים שלא לאכול אותן, למרות שלצוד אותן למטרות הנאה מתוך המשחק "זהה את הסבתא" עדיין נחשב למשהו מקובל.
ניסיתי הכל: גרגורי מלח, ליקוקי לימונים, השמת הרגליים שלי באמבט עם מים ואבקת חרדל אך כל זה היה לשווא והקול שלי לא הראה שום סימני חזרה. כמו כל רוסי טוב, לאחר השימוש אספתי את כל החומרים והכנתי מהם ארוחת בוקר.
לקראת שעת אחר הצהריים הייתי צריך לנסוע לת"א לשיעור ערב. זה נשמע פשוט והייתי בטוח שאסתדר באופן אילם לחלוטין אך כמו שאומרים: "עד שלא היית בנעליים האלה, אל תדמיין את הפטריות שתקבל כשתנעל אותן לראשונה" - ובאמת ,הקשיים היו רבים.
עליתי על האוטובוס אל ת"א ונתתי לנהג שטר של 50. הוא הסתכל עליי ושאל "לת"א?" - הנהנתי. "כיוון אחד" הנהנתי גם. פשוט וקל. הלכתי לי אל אחד המושב ושקעתי בקריאה של ספר מדהים. עד שהגעתי אל עזריאלי. "נפלא" חשבתי - "עד כאן הכל חלק".
ירדתי בתחנה ומיד עצרתי מונית. בשביל לא לסבך את הנהג רשמתי בפלאפון את המקום אליו הייתי צריך להגיע - אורט סינגאלובסקי. השיעור של היום (או שמא ההרצאה) היה בנושא אמפתיה ומאוד רציתי להגיע אך כשהגשתי את הפלאפון לנהג - הוא לא הצליח לבטא את השם. הוא ניסה לדובב אותי והסברתי לו שאני לא מסוגל לדבר , הוא הנהן בהבנה - והחל לדבר איתי באנגלית עילגת. כיף.
יצאתי מהמונית ותפסתי מונית אחרת של נהג רהוט ואינטליגנטי שפשוט חייך והושיט לי פנקס. רשמתי בו הכל והגענו תוך מספר דקות.
אני ידוע כאחד שמשתתף בשיעורים - מרים דיאלוגים עם המרצים ונהנה לשאול על כל העולה על ראשי באותו ההקשר. שנים של ניסיון הקנו לי את היכולת לשאול שאלות שלא מעכבות את הכיתה, לצפות לתשובות מהירות ולהנות מאשליה של שיעורון פרטי או לפחות דיון קולח עם מעט הסטודנטים האחרים. הפעם לא יכולתי להשתתף והרגשתי שאני מעופף רוב הזמן. הקשקושים וציורי הנקבות הערומות במחברת שלי מאוששים את זה.
השיעור נגמר ותפסתי מונית לעזריאלי. כשבאתי להושיט לנהג את הטלפון - הוא קפץ אחורה. לא הבנתי למה אבל אחרי זה הסתבר שהוא חשב שאני שולף עליו נשק. משום מה - לא מקובל להמצא בחברת אנשים לא מדברים וכמעט כל אחד שלא מכיר אותי שאל אותי למה אני לא מדבר. אם הייתי אילם כלשהו, הייתי נעלב. באמת. זה כמו לשאול אדם על כסא גלגלים למה הוא לא הולך.
הגתעי לעזריאלי וחיכיתי לרכבת במשך שעה. פתחתי בשיחה לא ורבאלית עם חיילת חמודה וזה היה כמו לשחק בשריידס. מסתבר שהיא שירתה לידי בזמנו והייתה 5 שנים בקבע. היא דווקא נראתה טוב, לא הבנתי ת'קטע שלה אבל ניחא. עליתי לרכבת.
ברכבת שקעתי שוב בתוך אותו ספר מקסים והזמן שלקח להריח את הריח של חדרה (ביצות, צואה וזרע) היה מועט. ביציאה פגשתי שכנה שלי וגם לה הסברתי שאני לא יכול לדבר. ביציאה פתאום היא התחילה ללכת מהר והנחתי שהיא נעלבה עליי או משהו בסגנון. שמתי זין.
בכביש מחוץ לתחנה קלטתי עוד שכן שלי, ה"ידיד" אוסף את השכנה והמשכתי ללכת כי באמת חשבתי שהיא נעלבה אבל לאחר סיבוב פרסה מזורז הסתבר שהיא פשוט איבדה אותי.
אני חייב לציין שמבחורה ביישנית ומסוגפת היא הפכה לביץ' מן המניין, היא בטח קראה את הספר אך לא רציתי להעליב אותה.
סתם, ממש רציתי. פשוט לא היה לי קול.
והנה, עכשיו אני בבית, מחר עוד יום בלי סאונד עם ווליום נמוך ותחושה לא ברורה של וירוס שאני קורא לו "וירוס ויפאסנה" על שם אותה מדיטציה בה על התלמידים לשמור על דממה מוחלטת, פיזית ונפשית במשך כעשרה ימים. אני מקווה שיעבור. או לפחות יגידו לי שזה כרוני בשביל שאני אוכל ללמוד לתקשר מחדש. כי מסתבר שהכישורים הלא מילוליים שלי, שווים לתחת - שאותו לפחות, אני יכול להשמיע.
-סילי
נ.ב עשיתי קעקוע - להלן תמונה ראשונית וחגיגית
| |
|  כינוי:
סילי - גבר אמיתי בן: 38 MSN:
תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
