היו אלה הטובים שבזמנים, היו אלה הגרועים שבזמנים.

אי שם בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כתב מישהו שאני לא זוכר את שמו ספר שאני לא זוכר את שמו בו הוא כתב על זוג שהמטוס שלהם מתרסק בסין והם מוצאים את עצמם בעיר קסומה ומסתורית בשם שאנגרילה - עיר שהפכה לכינוי של מעין גן עדן. כמובן שהיא לא באמת קיימת.

באה ממשלת סין, לקחה איזה כפר טיבטי עלוב ששימש בעיקר ככר מרעה ליאקים, שינתה את שמו לשאנגרילה, הצהירה שזו אותה עיר גן עדן אגדית והפכה אותה בהינף יד לאתר תיירותי.

ועכשיו תגידו לי אתם: האם אדם יכול לעשות לעצמו שינוי תדמית רחב היקף ולהפוך את עצמו למשהו אחר לגמרי, או שמא הוא זקוק לממשלת סין בשביל זה?

נדמה לי שדבר אחד בטוח לקחתי מהטיול הזה. מעין תחושה של... הפנמה. אני מתחיל לקלוט כמה רבגוני ועצום העולם הזה. כמה מרחבים ואנשים יש בו. אני מתחיל לתפוש כמה זה בלתי נתפש.

מלבד זאת, זה מעניין לחשוב שככל שאני מתוודע ומפנים יותר שיש כל כך הרבה אנשים בעולם הזה, הכמות כאילו מחזקת את הבדידות שלי.

למה אני צריך את התחושה הזאת שמישהו קורא את המילים האלה, מיותרות ככל שיהיו? כנראה בגלל תחושת הזרות שהמדינה הזאת מעניקה לי, ותחושת הבדידות שהנפש שלי מוסיפה לה. מצד שני, אבל, אני מניח שזה מזכיר לי קצת אנשין שמתפללים לאלוהים באישון ליל ומחפשים אותו רק כדי שמישהו יקשיב לצרותיהם ותחינותיהם.

ובכן, אם ככה, במידה מסוימת אתם אלוהים.