ברוך השם אני בישראל עכשיו, ואומנם קצת מוזר להגיד את זה...אבל...אני גרה בארץ סופסוף!

בואו נגדיר את זה ככה, חיכיתי ליום שבו אני אוכל להגיד שאני גרה בישראל כמו איזה מאפרת בסופרפארם שמחכה ללקוחה שתבוא להתאפר...פשט ידעתי שיש לי המוןןן זמן עד שזה יקרה

אבל הנה הוכחה, הזמן רץ! ארבע שנים בבוסטון פשוט טסו להן, ואני עכשיו כאן, גרה בארץ.

אז ללמוד אני לא לומדת, כי סיימתי כבר בי"ס

צבא עדיין לא כי אפילו צו ראשון עוד לא עשיתי...

עבודה...אח...עבודה...פיטרו אותי לפני כמה ימים אחרי שצרחתי על הבוסית שלי שתפטר אותי כבר וכעבור חמש דקות בדיוק השיחה של "תראי, אני משחררת אותך וכאן דרכינו נפרדות" הגיעה

אני בסטלה בבית לא עושה כלום חוץ מלהיות על המחשב, לאכול, ולחשוב על אהוב ליבי:)

לפעמים פה ושם צצות להן כל מיני תוכניות עם חברות כמו למשל לצאת לעיר, או לאיזה בית קפה...אנערף...כאלה דברים..אבל בנתיים כולם כל כך מרוכזים בבי"ס שאפילו לי כבר התחיל לשעמם!

ואטאבר...עוד מעט החגים ואז יהיה אפשר לחגוג מתי שבא לי

ועכשיו לעניינים קצת יותר חשובים ופחות חופרים

אתמול הייתי בפעולה של השכבה מתחתיי...פעולה ממש טובה חוץ מהקטע שהם כולם בנים, כולל המדריך ואני הייתי האישה היחידה שם.

הפעולה עסקה באדישות החברה הישראלית כלפיי האנורקסייה בעיקר ועוד כמה דברים בסיבוב.

הקטע הוא, שכאישה, אני יודעת שרוב הדברים שאני עושה שקשורים לחיצוניות שלי, אני עושה בשביל להיות יפה יותר.

אם זה להכנס לדיאטה, או לקנות בגדים חדשים, להתאפר, או לעשות גבות...הכל בשביל להיות יותר יפה חיצונית

כמובן שאני לא שוללת את כל שאר האפשרויות, אבל בואו ונודה בזה, רוב הדברים שאנחנו עושות נובאים או מרגש כלפיי בחור או בשביל להיות יפה. (כשמדובר בהופעה החיצונית שלנו)

כגבר, העניין הזה לא ברור כשמש בכלל. והבנתי את זה בערך רק אתמול.

הבנים דיברו על "חוסר ביטחון עצמי" ועל "גידול לא טוב במשפחה" ו"בעיות נפשיות"...

אף אחד מהם בכלל לא חשב על האפשרות שבנות רוצות להיות רזות רק בשביל שהבנים יגידו גם עליהן "ואיייי איזווו כוווווסיתתת"

אף אחד מהם גם לא לקח ברצינות את מה שאמרתי "לדעתי בנים הם הסיבה לאנורקסיה מוגזמת", ואומנם זה לא רק הבנים, אבל לרוב בנות נכנסות לדיאטות רק בשביל שהמישהו שמוצא חן בעינייה, לבסוף היא תהיה מוצאת חן בעינייו.

זה פשוט הצחיק אותי, כל הקטע הזה של כמה ההבנה של בנות שונה מההבנה של בנים...זה עם שונה לגמריי...בחיים לא נוכל להבין אותם..

ובהמשך הפעולה המדריך שאל אם "החברה שיראלית באמת נהיית יותר ויותר אדישה מיום ליום?"

וזה מפחיד לחשוב על זה בכלל.

תאונות דרכים, זה כבר יום יומי אצלנו,

רצח, אם זה במשפחה או בין חברים, משהו שקורה בערך כל סופשבוע.

אונס, יותר משליש חברות שלי נאנסו, וליותר מחצי מהן זה קרה כשהן עדיין לא היו בנות 13.

ופיגועים? פיגועים, אומנם עכשיו אנחנו בזמן רגוע (אם המילה הזאת בכלל קיימת) וטפוטפוטפו, שישאר ככה ויפסק, אבל זה ידוע שמתישהו זה הולך לקרות, וכבר לא מתרגשים מכאלה דברים.

ומה עם מלחמות? מושחטים בממשלה? אלימות בכלל?

שום דבר כבר לא מרגש אותנו, מקפיץ אותנו וגורם לנו לעשות "מההההה!??!?" או "אלוהים ישמור"

היום כשאני מסתכלת על אנשים קוראים עיתון או מקשיבים לחדשות, הראש מונע בתנועה שלילה ושפתיים אומרות "ט,ט,ט, שלא נדע, שלא נדע"

אותי זה לא רק מפחיד, אלא גם מקבע.

זה טוב להתרגל לדברים כמו בית, חברים, מערכת לימוד, אבל לכאלו דברים נוראיים?

דיי לאדישות