כי האדם עץ השקד...

תמיד הייתה לי תדמית של ילדה טובה. יותר מדי טובה. תדמית של "the girl next door" כזה..

לא עבדתי קשה כדי ליצור לעצמי תדמית כזאת.. זה פשוט קרה.. אני מודעת לה. במשך שנים הרגשתי כאילו יש בתוכי שתי אישיויות.. אחת חמודה כזאת שכולם אוהבים ואין לה שום אוייבים כי היא לא מפריעה לאף אחד, שתמיד סומכים עליה, שתמיד מספרים לה את כל הסודות ומצפים ממנה להיות האוזן קשבת, שאנשים שלא מכירים אותה מבקשים ממנה לשים להם עין על הדברים לכמה דקות סתם כי היא ניראת הבן אדם האחרון שינסה לגנוב אותם, עם המבט של הבתולה הנצחית והחיוך המתוק.

ומצד שני הייתה בי עוד אישיות קצת יותר סקסית, חושנית, אולי אפילו קצת חרמנית.., שממהרת לשפוט כל בן אדם בשניה הראשונה שהיא רואה אותו, דומיננטית כזאת, שיש לה דיעות שקשה מאוד לשנות, חסרת סבלנות, נוטרת טינה, כועסת, ביצ'ית...

האישיות השניה אף פעם לא התגלתה לאף אחד.. כלפי חוץ תמיד הייתי האישיות החמודה. לא משנה כמה פגעו בי והעליבו אותי והכעיסו אותי אף פעם לא קיללתי בקול רם, אף פעם לא הראתי שאני כועסת. תמיד גברים ניסו "לפתות" אותי עם רמזים מיניים שעשיתי את עצמי לא מבינה.. תמיד כששאלו אותי שאלות אינטימיות ניראתי מאוד מובכת וסמוקה עם חיוך ביישן.

במשך שנים חשבתי לעצמי שאיך שאני בחוץ זאת לא אני האמיתית אלא רק אישיות שיוצאת החוצה באופן טבעי כשאני ליד אנשים ואף אחד לא יודע שאני בעצם האישיות השניה. 

לאחרונה גיליתי שזה לא נכון.. זה לא שאני צבועה, שכלפי חוץ משחקת אותה חמודה כשבעצם בפנים אני כלבה.. כשנראתי מובכת בחוץ הייתי מובכת גם בפנים לא ניסיתי לשחק אותה חמודה בשביל למצוא חן בעיני מישהו.. זאת פשוט אני. גיליתי שאני פשוט לא אוהבת את איך שאני.. אני לא אוהבת את האני החמודה אז פיתחתי לעצמי בתוך הלב אישיות אחרת "מגניבה" יותר והיה לי נוח להגיד לעצמי שאני בעצם המגניבה אבל אני רק משחקת את עצמי החמודה.. כשבעצם זה היה הפוך-הייתי החמודה אבל ניסיתי לעבוד על עצמי שאני המגניבה.

היום אני חושבת שאני שתיהן..  ניראה לי שבכולנו יש קצת מכל דבר.. לפעמים אני קצת יותר חמודה וביישנית ולפעמים אני קצת יותר אנרגטית ומינית. בדר"כ אני מוצאת את האיזון.

תמיד סבלתי בגלל המצב הכלכלי שלי.

כשאני אומרת את זה אנשים ישר מסיקים שחסר לי כסף.. אז המצב שלי הוא הפוך. כסף אף פעם לא היה חסר אצלי במשפחה. לשני ההורים שלי יש מקצועות די מכובדים שמרוויחים בהם לא מעט, הבית שגדלתי בו היה גדול יותר משל רוב החברים שלי והאנשים שלמדו איתי, ביקרתי בהמון מקומות בעולם מגיל מאוד צעיר וכמעט כל דבר שרציתי גם בילדותי וגם כשהייתי יותר גדולה קנו לי. לפעמים אבא שלי החליט שאני מפונקת מדי ואני צריכה להבין את ערך הכסף ואמר לי לעבוד ולשלם על זה בעצמי אבל תמיד אחרי פרצופים עצובים אמא שלי נכנעה וקנתה לי אותו. בדיעבד זאת הייתה טעות מצדה כי באמת הייתי יותר מדי מפונקת.

אז נכון שמבחינה מסויימת אני ברת מזל והרבה אנשים היו מתחלפים איתי אבל מצד שני זה גרם לי להרבה בעיות. בעיקר חברתיות.

דבר ראשון תמיד התביישתי להזמין חברים הביתה כי ברגע שהם נכנסו לבית שלי הם ישר התחילו להתלהב ולהגיד על כל דבר שהוא כל כך יפה ו"הלוואי עלי" זה נתן לי הרגשה לא נעימה. זה מגביל לזה שבצבא הייתי בבסיס פתוח וקרוב לבית וכל מי שהיה בבסיס סגור אמר לי כל הזמן "יו איזה כיף לך" "גמני רוצה" "הסתדרת אה?" כאילו נתנו לי להרגיש שהם סובלים על חשבוני. שאיך אני מעזה שיהיו לי תנאים טובים כשהתנאים שלהם הרבה יותר גרועים. זה גרם לי להתבייש בזה שהתנאים שלי כל כך טובים (יחסית לצבא). אותו דבר עם הבית שלי.. הם גרמו לי להרגיש אשמה בזה שיש לי בית גדול כאילו זה איזה שהוא חטא. סך הכל ההורים שלי למדו ועבדו מאוד קשה כדי להרשות לעצמם בית כזה. הם לא נולדו עם הכסף ביד. כל הילדים חולמים שהם יגורו באיזה ארמון ורק אני רציתי בית קטן עם קומה אחת וזהו. תמיד אהבתי את החדרים בבתי מלון ואהבתי לדמיין שזה הבית שלי כי הוא קטן.

אבל זה גרם לאנשים לתייג לי כל מיני סטראוטיפים של "סנובית" "צפונבונית" "מפונקת" וכו'. ביטויים שמאוד העליבו אותי בעיקר כי הרגשתי שהם ניתנו לא בצדק. מעולם לא התנשאתי מעל אף אחד. אף פעם לא חשבתי שאני טובה יותר ממישהו אחר בגלל שההורים שלי מרוויחים הרבה כסף. בתור ילדה ונערה הייתי בתנועות נוער והשתתפתי בטיולים ואף פעם לא הייתי מאלה שנשארות באוטובוס בטיולים שנתיים, תמיד הלכתי את כל המסלול ואף פעם לא התלוננתי על האוכל המגעיל או על המיטות המסריחות באכסניות. כל מי שמסביבי התלוננו על כל דבר קטן אבל ידעתי שאם אני אעיר משהו הכי קטן על משהו שמפריע לי זה ישר יצטייר כ"זה וזה לא נאה למפונקת העשירה"

להורים שלי גם תמיד היה מאוד חשוב שכל חבר שהיה לי יראה טוב. לא שיהיה חתיך אלא שלא יהיו לו קעקועים או פירסינגים, שיהיה מנומס, שילמד 5 יחידות מתמטיקה, שיידע כבר באיזה תחום הוא רוצה לעסוק בעתיד, שההורים שלו יהיו בעלי השכלה גבוהה, שהציונים שלו יהיו טובים וכו'... בקיצור הם רצו בשבילי את החנון הכי גדול של השכבה! ואני תמיד דווקא נמשכתי לטיפוסים הפרועים יותר שעושים בעיות. 

גם החבר הנוכחי שלי היה צריך לעבור אישורים שלהם והם בעצם אלה שהציעו לי אותו.. אפשר להגיד שזה היה "שידוך" הם לא הכריחו אותי לצאת איתו ואם הוא לא היה מוצא חן בעיני זה לא היה קורה ובמקרה הם צדקו בבחירה שלהם כי הוא מושלם בשבילי ואני אוהבת אותו הכי בעולם. אבל הבעיה היא שיש לו הרבה כוח מעלי. אני לא עובדת. הוא מרוויח את כל הכסף ובעצם מממן אותי והוא שילם על רוב הדירה מה שלפעמים גורם לי להרגיש שאני גרה בדירה שלו. כל הבית מעוצב לגמרי לטעם שלי ובדברים שרק אני בחרתי הוא נתן לי חופש לעשות מה שאני רוצה בו אבל עצם העובדה שהוא "נתן לי" כאילו אני צריכה אישור שלו בשביל לעצב את הבית שלי מפריעה  לי לפעמים. כאילו יש לי עכשיו עוד אבא שיש דברים שהוא נותן לי לעשות ויש דברים שהוא לא נותן לי לעשות והוא מחליט הכל. ואני כמו איזה טינייג'רית  לפעמים רבה איתו על זה ולפעמים "מורדת" ולפעמים הוא משנה את ההחלטות שלו בשבילי אבל זה תמיד הוא שנותן את המילה האחרונה. אני לא באמת יכולה להגיד לו לא. כלומר אני אומרת לא אבל אני יודעת שאם הוא יתעקש על הכן אז זה לא יעזור לי  כי הוא ינצח ובסוף יהיה מה שהוא יחליט. 

אתמול הוא סוף סוף חזר הביתה. למרות שהייתי רואה אותו בכל יום לפחות שעה כשהייתי הולכת לבקר אותו בבית של אמא שלו, זה בכל זאת הרגיש כאילו לא ראיתי אותו חודשיים. אולי כי גם כשהיינו ביחד הרגשתי שהוא לא איתי.. שהמחשבות שלו איפה שהוא בעולם אחר.. על אבא שלו שנפטר, על המשפחה שלו שהוא מרגיש צורך להחזיק  כי הוא הבכור, על הלימודים שלו שהוא כבר לא יצליח לסיים השנה, על הכל. מאז שהוא מת שכבנו רק פעם אחת. זאת הייתה הפעם הכי מוזרה שהייתה לי. הרגשתי כאילו אני שוכבת עם מישהו שאני לא מכירה, מישהו שאפילו לא יודע את השם שלי. הוא היה כל כך קר מצד אחד ומצד שני היה בו כל כך הרבה רגש. אבל לא רגש של חום ואהבה ורכות.. רגש של כעס, כעס חזק שהוא כאילו פרק עלי. אחרי זה הוא ישר נרדם ובכלל לא יצא לנו לדבר עד יום למחרת בערב. אבל כמובן שלא הזכרנו את זה.

אתמול הוא חזר כולו עם זקן כאילו חזר ממילואים, הרגשתי בשינוי שעבר עליו מאז. בפעם הראשונה הוא חייך כשהוא ראה אותי, באמת הרגשתי שהוא שמח לחזור הביתה. הוא חיבק אותי כמו שהוא לא חיבק אותי כבר הרבה זמן ולא עזב כמעט 5 דקות. כל כך הייתי צריכה את החיבוק הזה שלו. לא הבנתי כמה הייתי צריכה אותו עד שקיבלתי אותו. במכה אחת זה נתן לי הרגשה שיש מישהו שדואג לי ואוהב אותי ושומר עלי ונותן לי הגנה בפני כל העולם. כאילו גם אם עכשיו תהיה רעידת אדמה מטורפת, כל עוד הוא יחבק אותי שום דבר רע לא יקרה לי. אתמול רק התחבקנו כל הלילה וישנתי כל כך טוב, לא רציתי שזה יגמר לעולם.