סיפורי הוטל

היי, נחשו מי זאת?

אהאה.

זאת נועה P:

פרצתי לפה (מוחעחעחע)

כי אני חייבת לומר לכם, שנה טבוה!!!

ויש לי הרגשה שליני וכחלית כועסות עלי שפרשתי, אז הנה, לפעמיים אני אעלה לפה דברים. ועכשיו, סיפור קצר.

זה רק חלק אחד, קצר.

לראות את החושך מציף את האור.
את המים מכבים את האש.
ואת הקנאה אוכלת את האהבה.
אני ראיתי אותך שם, מתנשק איתה.
"טום!" קראתי אלייך ודמעות עלו לעיניי. "טום..." מלמלתי. כבר הייתי לידך.
"לייז" אמרת, אני עוד זוכרת  את המבט שלך.
המבט מלא הלם ובהלה.
"זה לא מה שאת חושבת" מלמתה.
הבחורה שאיתך הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהשמים, ביטוי מעניין למצב שאני בו עכשיו.
באותו הזמן לא ידעתי מה לעשות, פשוט רצתי.
כבר 3 שנים אנחנו יחד.
3 שנים!?
מאורסים.
ואיך הנשיקה הגיעה?
אתה שיכור? אה!? נו באמת.
טום, הקנא אוכלת אנשים עד המוות.
ואני? מתה.
רצתי, אני זוכרת את טיפות הגשם שהרטיבו אותי.
ואני טיפסתי על הבניין.
בלי לדעת מה אני עושה.
טיפסתי וקפצתי, קפצתי למוות.
עשיתי את כל הדרך בגשם למוות.
המוות.
אני עכשיו פה למעלה, רואה אותך בוכה על הקבר שלי.
מחזיק פרחים שחורים ומניח אותם.
"ליייז!" אתה צועק.
ורק בוכה.
בוכה כאילו שכחת את הזמן.
אני פה לבד.
בשמיים, צופה בך.
עוקבת אחרי כל צעד.
לידי נמצאים כל המתים.
חלשים, מקומטים ועד כמה שמוזר, גם חולים.
אני רואה אותך עכשיו, מטפס. מטפס לבניין, אותו בניין שממנו קפצתי.
"ליייז!" אתה צועק. נופל.
דם, כ"כ הרבה דם.
אני בוכה.
למה אתה עושה את זה?
אני ממשיכה לצפות. האמבולנס מגיעה.
"אנחנו קובעים את מותו. השעה : 23:49" אמר הרופא.
אתה מת.
באותה שעה שאני מתתי.
אני כאן יושבת ובוכה עלייך.
"לייז?" שמעתי מלמלול לידי.
הסתובבתי, אני רואה אותך.
מת.
עולם המתים החזיר אותנו להיות יחד.
גם במוות אנחנו לא נפרדים.
אפילו המוות לא מסוגל להפריד אהבה.

חג שמח!