ההתחכמות, הציניות, ההתאהבות, ההתבגרות.

זה המשקל הנוכחי.

אני פשוט בולסת, ובולסת, ובולסת. מאות קלוריות. 

ואז הבטן נפוחה, וכואבת, ואני רוצה למות. אבל זה עובר, ואז אני בולסת שוב. עוד כמה מאות.

אחרי זה אני נשקלת, ורואה שעליתי קילו וחצי, ואני שוב לא מסוגלת להתקלח, כי זה דורש לראות את הגוף השמן שלי עירום.

אז אני בולסת, שוב. כי זה נורא להרגיש שהמשקל שלי לא משתנה.

ואז הוא משתנה, ובשלב הזה הייתם מצפים שאני אעצור, אבל אני רעבה. אני רעבה מתסכול, כי אני שמנה, פרה, מכוערת ודכאונית,

ואני באמת צריכה להוציא את זה בצורה כלשהי. אני רעבה כי אני כל כך ריקה מבפנים,

ואוכל ממלא אותי, לחמש דקות בערך, וזה חשוב. כי אני אוהבת שיש לי טעם לחיים.

אל דאגה, אחרי זה אני צמה איזה שבוע, בעצם, על מי אני עובדת. הפסקתי לצום לפני חודשיים, זה הלך עם המוטיבציה.

אני פשוט ממשיכה לאכול.

חודשיים,

זה פרק הזמן הנוכחי שאני לא לבד.

מישהו מצליח לסבול אותי כבר חודשיים שלמים, זה לא יימשך לעוד הרבה זמן.

אף אחד לא רוצה מטומטמת שלא מורידה חולצה כי היא מתביישת בבטן שלה, ובקושי נוגעת בו כי היא מלאה בחוסר בטחון עצמי.

בטח לא אחת כזו שהיא כלבה נוראית, ומוציאה את החוסר בטחון שלה בהעלבת אנשים, כל הזמן, במקומות שהכי כואב,

כי שם כואב לה. 

אבל הוא סובל את הדרמות הרבות מספור, והעלבונות שלא נגמרים אף פעם, לא לעוד הרבה זמן. בטח עד שהוא יקלוט שהוא לא יקבל.

55,

זה הממוצע הנוכחי בבית הספר.

מ95 בסוף השנה ל55 עכשיו. מבחן אחד היה עד עכשיו, ונכשלתי.

מאבדת כל כיוון, אבל אפשר להגיד את זה הרבה יותר טוב,

התגעגעתי לתחתית.