אני באמת לא יודעת מה גרם לי להכנס ולפתוח פה בלוג. אולי כי פשוט משעממם לי או אולי אני עוד אחת מאותה קבוצת המושפעים שיושבים וכותבים פה בלוג. היה בי משהו מפנים שגרר אותי לכתוב בלוג פשוט בא לי החשק לשבת ולכתוב סתם ככה פשוט לשבת ולכתוב. אז הנה אני מוצאת את עצמי פה בחדר בין ארבע קירות יושבת פה לבד מול המחשב וכותבת בלוג.טוב ווידוי קטן אני לא באמת פה לבד החתולה השמנה שלי פה איתי ות'אמת אין לי כוח אליה כרגע. אני לא מסוג האנשים שבאמת אוהב לשבת ולכתוב אני גם לא חושבת שיש לי ת'כישרון הזה (כאילו מי ישמע איזה סופרת אני). אני מודה שמידי פעם אני יושבת וגולשת בבלוגים של אחרים ( רק שמשעממם אבל באמת משעממם לי) אבל תמיד נחמד לדעת שלאחרים יש חיים קצת יותר מעניינים משלך.
6,000,000
לזכר שישה מליון יהודים שניספו בשואה
יום הזכרון לשואה ולגבורה מוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי.
אני בת למשפחה שהיו בא ניצולי שואה המשפחה של אמא שלי ניספתה בשואה דוד שלה שנלחם במלחמה ונהרג וסבתה שהשכנה הסגירה אותה לידי הנאצים ירו בא בעודה בחיים למוות. סבא וסבתא שלי גם היו ניצולי שואה שניהם נלחמו במלחמה האיומה ברוסיה של הנאצים ביהודים.
אני בחיים לא אשכח את אותם הימים בהם הייתי יושבת כל שנה ביום השואה עם סבא וסבתא שלי והם היו מספרים לי את הסיפור של השואה אני זוכרת את עצמי יושבת בחדר שומעת ורואה תמונות אני יכולתי להמשיך לשבת ולהקשיב שעות על גבי שעות לסיפורים שלהם. נכון שאני לא הייתי שמה ולא עברתי את מה שהם עברו אבל היה לי נורא חשוב להקשיב לסיפורים האלו תמיד שראיתי את סבתא שלי בוכה תמיד איכשהו גם אני בכיתי יחד איתה. וסבא שלי כמה שהוא ניסה לא לבכות ולהראות שהוא חזק ידעתי בתוכי שכואב לו מאוד.
היום שהם אינם בחיים אני בכל זאת יושבת ביום השואה עם אחי ואמי ומסתכלת באלבומים שלהם במכתבים של סבא מאחיו שכתב לו בזמן המלחמה. ובכל פעם אני בוכה מחדש.
השואה היתה ארוכה וקשה 6 מיליון יהודים מתו בה כול יום שאני חושב עולה בי הכאב אן מילים למחשבה רק עומד בגאוה מראה חוזק מול כולם אבל בפניים כמו ארנב קטן עומד בצפירה בדממה וחושב על מה שקרה תמונות רצות בראשי וצרמורות בגופי למה זה קרה לעם היהודי שרק רצה להיות חופשי מה אשמים מיליון וחצי ילדים שהיו יהודים ומה אשמים 6 מיליון יהודים שרק חיו את החיים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
