סוף סוף הפוסט הנחשק הגיע,
סוף סוף אני יכולה להגיד תודה אמיתית
לאנשים שבמשך כל התקופה הזאת
ובעצם? במשך כל השנים האלה
עשו הכול כדי שיהיה לי הכי טוב
שהיו איתי ברגעים הטובים ושמחו איתי,
ברגעים הרעים ועזרו לי,
שהיו שם תמיד ולא נתנו לי ליפול
שידעתי שתמיד אכפת להם גם אם הם לא אמרו את זה בקול,
שאם אני יחייך חיוך מזיוף הם ישר יידעו שזה רק מסיכה,
שתמיד נתנו עצה טובה כשהייתי צריכה,
שלא זלזלו בי,
שתמיד נתנו כתף להישען,
אוזן להקשיב,עין לראות,
שאהבו ופירגנו,
שלא הפנו את הגב,
שאני נהנת להיות איתם בכל מצב,
שכשאני איתם הם גורמים לי להרגיש שאנחנו מעל כולם ולשכוח את כל הבעיות,
תודה על כל העידודים ,
שמתי שאני צריכה אתם כאן לצידי,
מועדדים,מחבקים או סתם מדברים,
שנתתם לי הרגשה שתמיד מישו אוהב אותי
שנתתם לי להרגיש את השמחה,את האהבה ואת הכל
שידעתם להגיד לי מתי אני טועה בלי לפחד
שבזכותכם אני חושבת על הדברים אחרת,
ובזכותכם אני מי שאני.
ובקיצור תודה.
ולא ,בסוף לא לקחתי את הקטע הזה מהבלוג הזה שאמרתי לכם
כי חשבתי שזה יהיה הרבה יותר יפה
אם אני יכתוב את מה שאני באמת חושבת
ולא ייקח סתם קטעים מאנשים אחרים,
שאני יכתוב מהלב
כדי שתבינו עד כמה אותכם אני אוהבת.
אני מאחלת לכם ,
לכל אחת ואחד ממכם שיהיה לכם כאלו חברים
ואלו שאני מדברת עליהם יודעים טוב מאוד אז לא לשאול מי.
"חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף."
אוהבת אותכם המון ומודה לכם על כל רגע שהייתם איתי
עירית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
