 כינוי:
בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2008
זה משהו שאני מרגישה.
לקחת אוויר ,
להשתעל ,
להיחנק ,
לנסות שוב ,
להכניס ולהוציא אוויר מהר ,
להרגיש שמשהו תקוע בגרון אבל בעצם אין שם שום דבר ,
לנשום בכבדות ,
לנסות להוציא את מה שתקוע בגרון אבל שום דבר לא יוצא,
להבין שאין שם כלום .
לנסות שוב ,
לקחת אוויר ,
שוב ושוב להיחנק .
אפילו לנשום כמו שצריך אני לא מצליחה .
אני יודעת שאין לי שום דבר בגרון
אבל המחנק לא עוזב אותי .
זה לא משהו שאכלתי ,
זה לא משהו ששתתי ,
זה משהו שאני מרגישה .
הרגשות הרבה יותר חזקים ממני ,
וכל יום אני מבינה כמה הם יותר גדולים ממה שחשבתי .
כמה שהייתי רוצה לחזור לתקופות קודמות במהלך השנה הזאת ,
שהכל היה עוד תמים , שהכל היה עוד מלא באהבה , בשמחה , באושר .
שעוד לא ידעתי כל מה שמצפה לי .
שעוד לא ידעתי שאני הולכת לאבד אותו .
שעוד הייתה בי תקווה ,
שעוד האמנתי שבאמת יכול לקרות משהו .
ואם הייתי חוזרת הייתי משנה כל כך הרבה דברים ,
הייתי מוכנה לעבור את הכל שוב , באמת .
רק חבל שאת הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה .
באמת שאני מנסה להיות אופטימית ,
אני מנסה לקחת את הכל בפרופורציות ,
אני מנסה להבין שזה לא מה שהיה צריך לקרות כנראה ,
אני מנסה לקחת בקלות ,
אני מנסה לא להפגע ,
אני מנסה לחייך ,
אני מנסה להאמין ,
אני מנסה להמשיך עם החיים .
ויש רגעים , יש רגעים קטנים , יש רגעים קטנים וספורים ,
שאני מצליחה .
אבל בשאר הרגעים לא .
לא משנה לאן אני מסתכלת או מה אני עושה
הכל מזכיר אותו .
וזה לא רק הוא .
זה גם ההורים שלי .
הם רק מוסיפים עוד ועוד חנק .
כמה חוסר רגישות ,
כמה אטימות ,
אני באמת שכבר לא מכירה אותך .
את לא אמא שלי ,
לפחות לא כמו שעד עכשיו הכרתי אותך .
זה כבר יותר מדיי זמן בשביל להיות " תקופה שתעבור "
כל כך רוצה שזה יגמר ,
שהוא יבין שטעה ,
שהם יתאפסו על עצמם ויחזרו להיות מה שהם היו .
אני כל כך מחכה ליום רביעי , כל כך.
זה באמת התקווה האחרונה שלי .
המחנק לא עוזב אותי .
| |
השקט שלפני הסערה
ההרגשה הכללית דיי טובה 
מקווה שזה ישאר לכמה שיותר זמן ..
והאמת שזה בזכות אתמול ,
הייתי בלונה פארק עם כולם ,
הרבה זמן לא נהנתי ככה , באמת .
אני עדיין לא מאמינה שעוד בערך 3 שבועות נגמר החופש ,
עבר לי ממש מהר |:
אני עומדת לפני החלטה קשה ,
שיכולה לשנות לי את החיים מהקצה לקצה .
כולם כבר רוצים לדעת מה החלטתי .
אבל זה קשה .
ואני יודעת שכבר אין זמן .
וכנראה בגלל זה כל כך קשה לי בזמן האחרון ,
בגלל שלא עוברת דקה מבלי שאני חושבת על זה .
בגלל שלא עובר יום מבלי שההורים שלי ממשיכים לחפור לי על זה .
ובגלל שאני מרגישה שכולם מקיפים אותי ולא נותנים לי אוויר .
נראה מה יהיה ,
בכל מקרה ,
מה שצריך לקרות קורה .
פעם גמאני לא האמנתי במשפט הזה עד
שהבנתי כמה הוא נכון גם אם רוצים וגם אם לא =\
אז זהו ,
רציתי לעשות עידכון קטן לכבוד העיצוב הכמעט חדש 
להית' לכולם ,
עירית .
| |
עכשיו הוא כבר אחד מהם
עם תרמיל על הגב יוצא מהבית.
בלי הרבה ציפיות ,
עם המון מחשבות .
התמימות והחוסר ידע מציפים אותו .
והוא ?
הוא רק רוצה לגדול .
לגדול ולהגיד שהוא יכול .
יכול לטפס על ההרים הכי גבוהים ,
וגם לנוח במקומות הכי מסוכנים .
יכול להתאמן עם רובה אמיתי,
וגם לקלוע למטרה ברגעים הקשים.
הוא עלה על האוטובוס עם חיוך ענקי .
רק מה שהוא לא ידע שמפה? אין דרך חזרה .
אלוהים שלי ,
עכשיו שהוא שם ,
שומר ומגן על המדינה ,
מגיע לו שמישהו ישמור גם עליו .
שמור לי עליו .
אני אוהבת אותו .
מגיע לו לחיות .
יש לו עוד כל כך הרבה לעבור .
כל החיים עוד לפניו .
שמור לי עליו .
וכמו שהוא הלך עם חיוך
ככה אני רוצה שהוא יחזור .
עכשיו הוא כבר אחד מהם.
____________________________________________________________________________
עכשיו ישלי 2 אחים חיילים .
עם כל הגאווה שבדבר ,
יש גם דאגה .
והרבה געגוע =/
רק היום הוא הלך וכבר אני מרגישה כמה הבית ריק בלעדיו .
____________________________________________________________________________
הקטע הכי מוזר בכל הסיפור הזה ,
שלא בכיתי .
בדרך כלל אני בוכה מכל שטות .
וכשהאח השני שלי התגייס בכיתי .
כנראה שמה שעברתי בתקופה האחרונה הקשיח אותי .
הפך אותי לחסרת רגשות עם לב מאבן .
טוב אין פלא .
אני לא יודעת למה עוד לא כתבתי את כל מה שהיה שם ,
כנראה אני עוד לא מספיק חזקה ,
לא מספיק חזקה כדי להוציא את הרגשות האמיתיים ,
לא מספיק חזקה כדי לפרוק באמת .
לא , זה עדיין לא נקלט .
אבל זה עוד יבוא .
וזה יהיה כואב , מאוד .
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
