The Not So Secret Dairies of a Kibbutznikit

וואו. לא חשבתי שזה ייגמר.אני לא יודעת איפה להתחיל. נתחיל בסוף.

אני גמורה מעייפות, אחרי 3 ימים של פעילות נון-סטופ.

התחלנו ביום רביעי בעשרה לשבע בבוקר. יצאנו מהבית לטקס יום הזכרון בבית הספר. ב-9:30 חזרנו לקיבוץ והלכנו אל בית הקברות, לארגן את הטקס שם. מהטקס בבית הקברות עלינו אל חדר האוכל, והתחלנו לארגן את חדר האוכל למסיבת יום העצמאות שמתרחשת בערב. אחרי 5 שעות עבודה סיימנו והלכנו הבייתה.

המסיבה הייתה צפופה. יותר מ-700 איש בחדר אוכל שלא בנוי להכיל כמויות כאלה של אנשים. הטקס היה במתכונת המסורתית, ואז התחילו ריקודי העם. הגרעינרית שלי הגיעה באמצע והייתה בשוק, אני אתאר את מה שהיא ראתה:

300 איש בטווח הגילאים 10-70 רוקדים ריקודי עם במתכונת של פעם, בשטח שלא עולה על 50 מ"ר. היה מעולה. נכון, כולנו דרכנו אחד על השני [השכנה שלי דרכה עליי עם עקבים ממש ממש מחודדים, ואני, כמו רוב הבנות בגילי, רקדתי יחפה ] וכולנו בוססנו ביין ובירה שנשפכו, וכולנו נחקנו מהעשן של הסיגרים שחילקו חופשי בכניסה, אבל באמת שנהניתי.

הזיקוקים היו מעולים. מההתכווצות של כמה חברות שלי הבנתי שאני לא הייתי היחידה שעדיין נזכרת בקטיושות כל פעם שיש פיצוץ, אבל לא נורא, המראות היו שווים את הרעש.

חזרנו ב-10 לחדר האוכל, וה-D.J. התחלף. רקדנו  עד 3 בבוקר.אני לא מגזימה. ריקודי עם, סלסה, טראנסים, מטאל, היפ הופ, הכל הלך.

ב-6:30 [!!]בבוקר למחרת התייצבנו מול חדר האוכל כדי להכין את ההפנינג ליום העצמאות. הקמנו מתקנים, התפחנו בצק והכנו פופקורן. ב-10 התחילה הפעילות, ומאחת עשרה עד שתיים בצהריים ישבתי ליד הטאבון של הנעורים ואפיתי פיתות עם זעתר. נשבעת לכם, אני עדיין מריחה כמו בדואית אחרי 2 מקלחות.

היום [שישי] בבוקר הגענו אל חדר האוכל והתחלנו לנקות הכל. המון אנשים נסעו לבננה ביץ' באכזיב, ונשארנו רק כמה בנות כדי לשטוף את הכלים. התעצבנו, עשינו למדריכה בלאגן ונסענו למסיבה. ההופעות היו מעולות- ברי סחרוף, תיסלם ושלום חנוך. אין פלא שרוב הקהל הורכב מקיבוצניקים. נדבקתי לשיר חדש [פרטים בהמשך] והגעתי למסקנה מרכזית מהעניין- הדר מרקס צריכה להישאר מאחורי המיקרופון בתחנת הרדיו האהובה והשנואה על כולם ולא לשקול הסבה מקצועית להנחיית אירועים. היא  נשמעת טוב יותר ברדיו מאשר במציאות, אין לי הסבר הגיוני לעניין.

ועכשיו, השיר שאליו נדבקתי- הורה האחזות- גרסת כוורת

אני אפתח בווידוי לא ממש מרגש:

אני בוכה בקלות. מאוד בקלות.

חברות שלי אומרות לי שיש לי ארשת פנים קשוחה כזאת, של אחת שתמשיך, לא משנה מה יקרה. אני אולי קשוחה ביום, אבל הברזים בעיניים שלי נפתחים בקלות מדהימה. בכיתם פעם כשקראתם ספר? או כשראיתם סרט? או סתם כשהקשבתם לשיר או נאום ביום הזיכרון? זה קורה לי כל הזמן. לפעמים זה מפריע, נורא קשה לי להשאר בטקסים של ימי זיכרון, או אפילו לשבת מול הטלוויזיה ולא לבכות. בצפירה אני בוכה מאז כיתה ד'. לבית הקברות של הקיבוץ אני לא מסוגלת להכנס. יותר מדי אנשים שהכרתי קבורים שם, קשה לי.

לפני חודש בערך הייתי בטקס לזכרה של עטרה לבנה, מישהי מבית הספר שנהרגה בפיגוע ליד מצובה כשהייתה בכיתה ט'. לא גרתי אז בקיבוץ, ואת אמא שלה שנהרגה אתה הכרתי רק בקושי, אבל זה ממש לא הפריע לי לבכות כמו החברות הטובות שלה בזמן הטקס ואחריו.

האח הגדול של החברה הכי טובה שלי קבור בבית הקברות בקיבוץ. אותו דווקא הכרתי, כשהייתי אצלה בארוחות ערב, או סתם כשנפגשנו בשבילי הקיבוץ. הוא נהרג בזמן שירות החובה שלו, אני לא ממש יודעת איך, זה היה כשהיינו בכיתה ה'. אני רק זוכרת את התאריך: 10.11 היינו בדרך חזרה מבית הספר כשהמורות באוטובוס התחילו לקבל טלפונים מאנשים בקיבוץ. שמנו לב שמשהו לא בסדר, אבל רק כשהגענו לקיבוץ ונכנסנו לחדר האוכל ראינו את האנשים הבוכים, סיפרו לנו מה קרה.

בטקס יום הזכרון בבית הספר יש מנהג להקריא את שמות הנופלים מכל יישוב. לפני שנה אחד הילדים מכיתה ז' התגאה שהרשימה של הקיבוץ שלנו הכי ארוכה.

מעיין רוטנברג, החייל שנהרג בתאונת אימונים לפני כמה חודשים, היה בוגר בית הספר. הוא נהרג 5 חודשים אחרי שסיים את הלימודים. כשהגיעה לבית הספר השמועה שהוא בקומה, יומיים לפני שהוא נפטר, כל הילדים מבית העמק חזרו לקיבוץ, וגם כמה אנשים משכבת יב' שהיו קרובים אליו. היה מוזר לראות את בית הספר שוקע במהירות כזאת. השנה בהצגת מגמת אלקטרוניקה, חודש אחרי שנפטר, הראו לנו מצגת, ובשלב מסויים המצגת נתקעה על תמונה של אחד התלמידים מטביע לסל עם חיוך נצחון. כל השכבה השתתקה, זה היה יותר מדי, לראות אותו ככה, מחייך, נטול דאגות, כאילו שום דבר לא יפגע בו.

היום ישבתי בכיכר בכניסה לקיבוץ, והשקפתי על כל הגליל המערבי, מראש הנקרה ועד הכרמל, מחוף הים ועד הר מירון. לא יכולתי שלא לתהות כמה אנשים עוד ייהרגו עד שנמצא פתרון לכל העניין. אני רואה מולי עמק, שדות ובהם אנדרטה לחמישה נרצחים בפיגוע, יערות ובהם יותא אנדרטאות משאוכל לספור לאנשים שנהרגו בקרבות שונים, הכביש המוביל ליחיעם, ולידו המשוריין המפוחם, קרחות היער מהמלחמה האחרונה, שהקטיושות השאירו כמעין מתנת פרידה. החיילים שעומדים בשער הכניסה לקיבוץ, ואלה שנוסעים בהאמרים אל המוצב שעל הרכס במרחק של 200 מטרים מהבית. הלכתי על מערכת הקיבוץ עד שהגעתי לקטע בו רואים את הווילות של עלמה א שע'ב, כפר לבנוני עם הרחבה קהילתית. פעם זה נורא הצחיק אותי ששני יישובים כל כך דומים נמצאים בשתי ארצות שנלחמות זו עם זו. היום אני בוכה כשאני חושבת על זה. אולי התבגרתי, ואולי פשוט נשברתי.

בברכת לילה טוב,ומקווה שסיפקתי לכם חומר למחשבה,

kibbutznikit

אתמול רכז התרבות בקיבוץ הגיע לשיחה במועדון על יום העצמאות. כל שנה הנעורים מרימים מחדש את יום העצמאות, כמעט ובלי עזרה. השנה הארגונים כוללים קישוט חדר האוכל ועריכת השולחנות לארוחת החג, ארגון הפעילות לילדים בבוקר למחרת המסיבה, הפעלת התחנות השונות (אני אחראית על הטאבון....כלומר דואגת שהפיתות שמכינים לחברים בקיבוץ לא יצאו שרופות מדי) ופירוק כל העניין. כל הבלאגן הזה קורה ביומיים של עבודת פרך, ותמיד, אחרי יום העצמאות, כל הנעורים נראים ככה:

לפי הלוח שנה שתלוי בשירותים, בסופ"ש של יום העצמאות יש סמינר טרומ"פים. לא נראה לי הגיוני, אני אשאל את הגרעינרית ביום שני, אולי היא יודעת מש'ו על העניין....

ולסיום, התמונה הנפוצה ביותר בנעורים:

בברכת שבת שלום, חג שמח, ולבריאות, kibbutznikit