אני אפתח בווידוי לא ממש מרגש:
אני בוכה בקלות. מאוד בקלות.
חברות שלי אומרות לי שיש לי ארשת פנים קשוחה כזאת, של אחת שתמשיך, לא משנה מה יקרה. אני אולי קשוחה ביום, אבל הברזים בעיניים שלי נפתחים בקלות מדהימה. בכיתם פעם כשקראתם ספר? או כשראיתם סרט? או סתם כשהקשבתם לשיר או נאום ביום הזיכרון? זה קורה לי כל הזמן. לפעמים זה מפריע, נורא קשה לי להשאר בטקסים של ימי זיכרון, או אפילו לשבת מול הטלוויזיה ולא לבכות. בצפירה אני בוכה מאז כיתה ד'. לבית הקברות של הקיבוץ אני לא מסוגלת להכנס. יותר מדי אנשים שהכרתי קבורים שם, קשה לי.
לפני חודש בערך הייתי בטקס לזכרה של עטרה לבנה, מישהי מבית הספר שנהרגה בפיגוע ליד מצובה כשהייתה בכיתה ט'. לא גרתי אז בקיבוץ, ואת אמא שלה שנהרגה אתה הכרתי רק בקושי, אבל זה ממש לא הפריע לי לבכות כמו החברות הטובות שלה בזמן הטקס ואחריו.
האח הגדול של החברה הכי טובה שלי קבור בבית הקברות בקיבוץ. אותו דווקא הכרתי, כשהייתי אצלה בארוחות ערב, או סתם כשנפגשנו בשבילי הקיבוץ. הוא נהרג בזמן שירות החובה שלו, אני לא ממש יודעת איך, זה היה כשהיינו בכיתה ה'. אני רק זוכרת את התאריך: 10.11 היינו בדרך חזרה מבית הספר כשהמורות באוטובוס התחילו לקבל טלפונים מאנשים בקיבוץ. שמנו לב שמשהו לא בסדר, אבל רק כשהגענו לקיבוץ ונכנסנו לחדר האוכל ראינו את האנשים הבוכים, סיפרו לנו מה קרה. 
בטקס יום הזכרון בבית הספר יש מנהג להקריא את שמות הנופלים מכל יישוב. לפני שנה אחד הילדים מכיתה ז' התגאה שהרשימה של הקיבוץ שלנו הכי ארוכה. 
מעיין רוטנברג, החייל שנהרג בתאונת אימונים לפני כמה חודשים, היה בוגר בית הספר. הוא נהרג 5 חודשים אחרי שסיים את הלימודים. כשהגיעה לבית הספר השמועה שהוא בקומה, יומיים לפני שהוא נפטר, כל הילדים מבית העמק חזרו לקיבוץ, וגם כמה אנשים משכבת יב' שהיו קרובים אליו. היה מוזר לראות את בית הספר שוקע במהירות כזאת. השנה בהצגת מגמת אלקטרוניקה, חודש אחרי שנפטר, הראו לנו מצגת, ובשלב מסויים המצגת נתקעה על תמונה של אחד התלמידים מטביע לסל עם חיוך נצחון. כל השכבה השתתקה, זה היה יותר מדי, לראות אותו ככה, מחייך, נטול דאגות, כאילו שום דבר לא יפגע בו.
היום ישבתי בכיכר בכניסה לקיבוץ, והשקפתי על כל הגליל המערבי, מראש הנקרה ועד הכרמל, מחוף הים ועד הר מירון. לא יכולתי שלא לתהות כמה אנשים עוד ייהרגו עד שנמצא פתרון לכל העניין. אני רואה מולי עמק, שדות ובהם אנדרטה לחמישה נרצחים בפיגוע, יערות ובהם יותא אנדרטאות משאוכל לספור לאנשים שנהרגו בקרבות שונים, הכביש המוביל ליחיעם, ולידו המשוריין המפוחם, קרחות היער מהמלחמה האחרונה, שהקטיושות השאירו כמעין מתנת פרידה. החיילים שעומדים בשער הכניסה לקיבוץ, ואלה שנוסעים בהאמרים אל המוצב שעל הרכס במרחק של 200 מטרים מהבית. הלכתי על מערכת הקיבוץ עד שהגעתי לקטע בו רואים את הווילות של עלמה א שע'ב, כפר לבנוני עם הרחבה קהילתית. פעם זה נורא הצחיק אותי ששני יישובים כל כך דומים נמצאים בשתי ארצות שנלחמות זו עם זו. היום אני בוכה כשאני חושבת על זה. אולי התבגרתי, ואולי פשוט נשברתי.
בברכת לילה טוב,ומקווה שסיפקתי לכם חומר למחשבה,
kibbutznikit
בבלוג זה
בכל הבלוגים
