קראתי שנה שנתיים אחורה, את המילים שנטשתי בספייס הוירטואלי הזה. משהו בכל ההתעסקות העצמית הזו ובנסיון לבטא את עצמי אולי גם לשחרר, בתוספת התגובות והזכרונות מאותן התקופות עשו לי נעים העלו חצי חיוך.

בפורים הזדקנתי בכמה שנים, באוהל ל4 היינו 3 במסיבה של 5500 אנשים, הסתכלתי על הכחול של האוהל ועל הפתח שהסגיר את השמיים, הקשבתי לפשפשת קשקשת קרקרת ברשת, לטווסים (שכן מיקמנו את עצמנו בכלוב של טווסים)  ולרוח, השמש חדרה לפתח העליון, תעתועים אופטיים השתקפו עלינו, הסתנוורתי והרגשתי קטנטנה, אם אני אצא החוצה, אני יהיה צרצר בין גבעולי דשא ירוקים.

האנרגטיות היקומית קיומית כמו בכל טריפ, הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, וספק אם בקול או שאולי בלב שאלתי את מיקה, אז לשם מה נבראנו אז?

ואז בנקודה הזאת, הזדקנתי בכמה שנים...

אפילו שלא קיבלתי תשובה...

אני לא יודעת למה אני כותבת את זה כאן...

אולי כי לא טוב לי, אבל אין שום יאוש בעולם...

אולי כי לפעמים הכל נראה מכני מידי, טכנולוגי מידי, גדול מידי, שטחי מידי, רגעי מידי אבל זה בסדר כי יש אהבה...

אוף רק שקשה לי, ואני יודעת שלא רק לי, אבל קשה לי ללכת, קשה לי לקום, קשה לי להגשים, והסביבה בגדול משדרת את המציאות שכולנו חיים בה, מציאות שחלקה מבוססת שקרים של הסיסטם, מציאות שלמען שקר כלשהו שקוראים לו כסף משפחות נהרסות כי אבא ואמא מפוטרים, ל50% מהעולם אין מה לאכול, שגלעד בשבי, שכולם בטלויזיה ובממשלה משקרים לנו בעניים, שאוסטרליה עולה באש והים מזוהם בנפט, שעוד רגע לא יהיה טבע על הכדור הזה, שפייסבוק זה המדינה ה5 בגדולה בעולם וכו וכדומה וכיוצא בזאת... ואנחנו, נאורים,מודעים, תת מודע, פסיכולוגיה, פשש יפה מתוחכם לא? בני אדם, השורדים האולטימטיביים, נלחמים למען החופש שחרור העולם, צמצום הגבולות,אצמעות אנשים, אצמעות, איפה אנחנו?!? עם כל החופש שבשבילו הרגנו מליוני אנשים, נלחמנו הקרבנו את בנינו, הורינו, אחינו, עצמנו? מה עשינו איתו? עם התודעה שרכשנו, כלום, כי אולי אנחנו לא כאלה חכמים ונאורים, כולה קופים אם אגו טריפים, ועוד איזה אגואים, תחורתיים ושטלתנים, מסתכלים לכוכבים למעלה ואין לנו מספיק מוח כדי לעכל בכלל את  האינסוף... סתמיים ביותר...

ובנתיים המילה חופש, מזמזת לי יפה...

שיהיה...