קמה בבוקר מכינה פנקייקים, שותפת פנים ויש לשיניים מכניסה את העדשות לעניים, מכינה פנקייקים, מכינה קפה, שותה, אוכלת (ברוך ובעזרת), מעשנת סיגריה, עושה 2 אדולן ותוהה לעצמי אז ככה זה אה, פשוט חיים וממשיכים לקוות שיפלו עלינו השמיים?

ונכון, איפשהו התודעה העולמית מתפשטת, פתאום כולם על אותו השאלה על אותה התשובה גם אם היא נאמרת במליארד דרכים ובאלפי שפות... אבל שיהיה, ניצלתי את התקופה האחרונה למעט גילויים רוחניים אבל בעקרון השאיפה שלי לשמור את זה בשושו...

נשבר לי הזין שהמחשבות שלי רצות 20 אלף קילומטר לפניי, שכשאני נופלת אני אפילו לא חושבת על לפתוח מצנח והרבה פעמים כל כך חשוך מסביבי ועליי שזה סתם בגלל שאין לי כוח לפתוח את העניים... סעמק... שכ"כ אכפט לי איך מסתכלים עליי עד שאני מתחבאת... "פעם לא הייתי ככה
פעם הייתי זוכר מה רציתי לשכוח
ושוכח מה רציתי לזכור
היום אני מבין מה זה
להיות זכר להיות זכר זה
לזכור ולזכור ולזכור

עוד בוטן נגד הצרבת
שבינתיים מסרבת
אבל אני חולם בהקיץ
שדה באבק הדיש
חברים מכונה סוף קיץ
וילדים עם גבורים להעריץ

..." (מאיר אריאל-צרבת לזכרון)

אבל סה"כ מעבר לתיסבוכות קטנות עם עצמי לגבי העולם איך הוא פועל ועוד כמה שאיפות,אנשי אור בחיי, חלומות, עולמות חדשים  וסיטואציות שיכולות להיות הזויות למדי, החיים די על אותו קו כבר אין ספור שנים מסתובבים להם בחלל של זמן מקום והוויה כלשהי ...

בונס דיואס אמיגוס!