אולי זה בגלל שאני בדרך לתקופה של שינוי.

איבדתי את עצמי שוב.

בכמה חודשים האחורנים ידעתי בדיוק מי אני, מה אני, מה אני שווה ולאן אני רוצה להגיע. הרגשה מדהימה ממליץ עליה לכל אחד.

אבל איכשהו בלי לשים לב הכל ברח לי, נאבד לי.

מבחוץ הכל נראה טוב אבל חרא לי בצבא, בעיקר נמאס לי מהכל. מהאנשים, מהעבודה ומהאגף שלי.

מיציתי את המקום הזה, לא מוצא לאן לשאוף יותר.

ואולי זה המצב בבית.

זה שסבתא שלי ככה בבום בלי התראה נכנסה לבית חולים ונמצאת שם כבר חודשיים, לא קרובה אפילו במילמטר למה שהיא הייתה.

לא מצליחה אפילו לדבר בהגיון.

או אולי זה שהכלבה שלי, שחוגגת כבר 15, הכלבה שלי שהיא באמת הנקודת אור הכי גדולה בחיים שלי שהייתה איתי בכל מצב בחיים גם כן פסיעה אחת מהמוות.

ואולי זה איך שהזנחתי את עצמי פיזית בכמה חודשים האחורנים, או החוסר יכולת שלי להחזיק איזשהו קשר או לחיות בלי שקרים.

או הבטיחון העצמי הנמוך שפתאום נחת עלי משום מקום.

ואולי זה כל מה שדורשים ממני בבית אחרי שסחטו אותי מכוחות בצבא ומה שדורשים ממני בצבא אחרי שסחטו אותי מכוחות בבית.

עייפתי

תנו לי בבקשה לנוח, תודה.