זוכרת את הילדה הזאת, הקטנה, בכותונת הסוסים האהובה עליה, שהלכה וראתה אנשים עצובים, ולא הבינה למה.
חדר חשוך, שקט מופתי, אביה יושב במטבח.
"בוא ותשחק איתי,למה אתה עצוב?" שאלה בתמימות. והוא פשוט בהה בה, במבט חלול, והשאיר אותה לתהות.
היא נכנסה למסדרון, לחדר הקטן, ומצאה אותה שם. ישבה לידה, וגם לה היה אותו מבט חלול, שהיא לא הבינה.
"אמא בכתה פתאום", היא מספרת, וקולה רועד. "היינו לבד, רק אני ואמא, והיא בכתה. לא ידעתי למה אמא בוכה, לא ידעתי איך לעזור לאמא לחייך שוב..." לחשה, ופתאום דמעה זלגה על לחייה.
הילדה האמיצה, שלא ידעה עצב, בכתה. וליבה הקטן והתמים- נשבר. אולי רק לכמה רגעים, אבל הוא נשבר.
ובעיניה, היה אותו מבט, מבט שכל כך שנאה לראות, מבטו של העצב, מבטו של הייאוש. רק שאצלה, הוא היה גם תמוה, ידעו שלא יחזיק הרבה זמן.
זה לא מבט לילדות קטנות.