 כינוי:
mor954 מין: נקבה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2010
בכי טוב. ||| לא מנסה להתחכם יותר. לא מנסה להתחכם יותר. לא מנסה להתחכם יותר.
"איי.." יצא הצליל מפיו, והשתלב עם קולות המוניטור.
אמו הרימה את מבטה על סף שיברון,משתדלת כבר שעות שלא לגרום לעצמה לדמוע, והסתכלה עליו.
"הכל בסדר?" היא שאלה חרישית, מנסה להפיק חיוך מאולץ על פניה, בשביל שירגיש טוב.
"כן... רק טיפה כאב לי. אני בסדר עכשיו." הוא אמר, למרות שעדיין כאב לו. איזה מין בן הוא יהיה אם ידאיג את אמו?
"אמא... אני יכול לשאול אותך שאלה?" הוא שאל, והרים אליה את מבטו.
"כמובן בן שלי, מה שתרצה, מה שתרצה..." היא מילמלה,וחשדה שהיא יודעת מה הוא עומד לשאול.
הוא באמת רצה לשאול את אותה שאלה. אבל ברגעים כאלו של בין חיים ומוות, לשאול שאלה מפרקת שכזו לא מתאימה. היא חייבת להישמע רק כשהוא ירגיש שזה אכן הרגע האחרון והסופי לשאול אותה.
"אני..." הוא התחיל ,ומבטו מושפל. הוא הפסיק לרגע, כשפיו עדיין פעור, והמשיך בשקט : " אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך. באמת. אני לא בטוח שיש לי מה לשאול עכשיו... אולי קצת התבלבלתי. אבל... היה חשוב לי שתדעי את זה, אני לא משקר לך." הוא אמר, וידו עדיין בידה.
היא הרימה את מבטה לאט, ודמעה זלגה על לחייה. הפעם זה נשמע אמיתי. אולי זה בגלל המצב הסופי הזה, הכנה הזה, ואולי זה סתם כי היא כזאת פגועה עכשיו, ונאיבית לעולם - אבל היא האמינה לו.
היא התקרבה אליו בחיוך , הפעם לא מאולץ , חיבקה אותו חזק ופרצה בבכי. הוא היה בהלם לכמה רגעים, בכל זאת, חיבוק בינו לבין אמא שלו זה לא משהו שקרה הרבה בשנים האחרונות. הוא הרים את ידיו וחיבק אותה חזרה, כשהחיבוק מצידו מתחזק לאט לאט, עד להגיע לעוצמה של חיבוק אימו.
משום מה, הוא לא בכה. לאורך כל השנים הוא לא בכה ליד אמא שלו, אבל כשקרו דברים כאלו היה לו קשה להתאפק, והפעם, הוא לא בכה. אולי כי הפעם הוא לא הרגיש אשם, כי הפעם זה לא היה בכי רע- זה היה בכי כנה, בכי טוב.
הוא בהה בקירות מסביב והרגיש את אמו למשך דקות אחדות, מחבקת ובוכה. הוא נשק לצווארה ואמר כמעט בלחישה :"אני חושב שאני מאד קרוב לסוף. ולפני זה... יש לי שאלה לשאול אותך. כי אני פשוט חייב לדעת."
אמו פסקה לאט מן הבכי וניגבה את עינייה. "חשבתי שזה יגיע בקרוב...ובאמת מגיע לך לדעת. במיוחד אחרי שהיית כל כך טוב עם זה, וסלחת לי. למרות שהייתי כזאת נוראית."
"את לא היית נוראי..." הוא התחיל, אך היא קטעה אותו :" כן אני כן. וכל מה שקרה לי הגיע לי. בכל אופן, אין לנו זמן להתווכח על זה עכשיו."
הוא הסתכל אל עינייה ואמר: "נכון. באמת אין לנו זמן." ואז השפיל שוב את מבטו.
היו כמה רגעים של שקט. נראה היה ששניהם חשבו. האמא, על ניסוח התשובה לשאלה הגורלית, והילד - לגביי דברים אחרים.
"יודעת מה?" הוא אמר, והיא הסתכלה עליו במבט תמוה. "אני ... לא רוצה לדעת." הוא אמר.
"האם הסתכלה עליו בתמיהה. "אבל... כל הזמן הזה, חשבתי שכל כך רצית..."
"לא. זה כבר לא משנה. אני לא רוצה לבזבז את הרגעים האחרונים שלי בלדעת משהו שלא היה עוזר לי בחיים גם ככה. הסתדרנו יפה מאד גם בלי לגלות הכל." הוא אמר, ושוב היה שקט. ואז,התיישבה לידו במיטה ושמה את ידה עליו, בחיבוק אוהב. הוא כמובן, חיבק אותה חזרה.
מאז הם לא דיברו המון, וגם לא היה צורך . הם פשוט העבירו את הזמן במשהו שהיה לשניהם כל כך חסר - במשפחתיות. באהבה. בחום.
בערך לקראת שלוש לפנות בוקר היא התעוררה לשמע החנק. למרות שידעה שזה יבוא, זה היה קשה.
הרופאים פינו את הגופה לקראת ארבע, והיא בילתה את הלילה שם בבדיקות אחרונות, והחלטות.
למחרת בבוקר הרופאים היו צריכים לעשות תחקור אחרון. הם קראו לאם המתאבלת, העייפה, התשושה, לשאלות אחרונות.
"אני מאד מצטער על ההמתנה ועל הסבל שעברת, חשוב לי שתדעי שאנחנו משתתפים בצערך ובצער בעלך." אמר הרופא.
מבטה היה ברצפה, ובלי להזיז שריר היא אמרה :" אין בעל. הצער כולו שלי."
"ובכן, אני משתתף בצערך. אבל באמת טוב שאמרת, אנחנו צריכים לדעת בכל זאת מי היה האבא, לצורך מידע אחרון ורישומים, אז אם לא אכפת לך, מי האבא של אריק?"
כשמבטה עדיין ברצפה, היא פרצה בבכי, מעבירה את ידייה מעל שיערה הפרוע ומחזיקה את ראשה בחוזקה. הרופא בהה בה, קפוא, ולא ידע מה לעשות.
ולאחר כמה דקות של בכי, בכי כואב וכנה, היא פלטה את השם מפיה בנשימה אחת, קמה, והלכה מבית החולים.
אף אחד לא ניסה לעצור אותה, אף אחד לא ניסה לשאול אותה עוד שאלות. כשהמצב הוא כזה, הטוב ביותר הוא להניח לאדם להתמודד בשלו.
וכך היא נכנסה למכונית הישנה, בצבע הדהוי, ונסעה לביתה הריק ומלא הזכרונות. מתאבלת על מות בנה, ועל העובדה ששיקרה לו כל חייו, והוא מת יחד עם השקר. שכל חייו הוא חשב שאימו זרקה את אביו מהבית, שאימו הייתה המרשעת בסיפור, שלא נתנה לו להתקרב לבנו, לאריק. שלא ידע את האמת על אותו אנס נוראי, שבעצם העניק לה את המתנה הכי גדולה שיכלה לקבל- את אריק. אך בדרך הכי אכזרית ולא אנושית שקיימת. משום מה,היא תמיד העדיפה להיות ה"רעה", מאשר לצאת קורבן. וכך באמת הייתה בעיניו של אריק, עד לרגעיו האחרונים.
לפחות היא יכלה להתנחם ברגעים האחרונים איתו, שהיו באמת ובתמים הרגעים הכנים ביותר בחייה. שמכל הבכי, יצא טוב. כל כך הרבה טוב.
בכי טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
