מאת מור , שאוהבת לכתוב.

_____

"אתה לא תמיד צריך לציית לחוקים."  שמעתי אותו אומר מעליי, כשאני מכבה את בדל הסיגריה על הכביש.
הסתכלתי עליו, כשהוא שאף את השאיפה האחרונה של הסיגריה שלו, וזרק אותה.
"אני לא מציית לחוקים ולא כלום. פשוט לא רוצה להדליק פה משהו" אמרתי, וזרקתי את מה שנשאר לפח.
קמתי , התנערתי והמשכנו ללכת כשידיי בכיסים.  מדיי פעם החלקתי מבט אליו, כשהוא כרגיל מתנהג באדישות מוחלטת.  כנראה שזו האישיות שלו, ואני זה שנדפק עם רגישות יתר. תמיד זה שנדפק עם רגישות יתר.
"אחי,"  הוא אמר, ובהיתי בו.  "בא לך בירה או משהו?"  הוא שאל, ואני העברתי את מבטי לרצפה.
"לא אחי, עזוב..."  לא רציתי לשתות בכלל במצב כזה.
כשסירבתי, הוא הסתכל עליי במבט תמוה. מבט של "אתה מגזים", אבל לא אכפת לי. פעם אחת אני צריך להיות צודק.
"תקשיב..." הוא התחיל לדבר שוב, ובהה בדרך.  "אתה חייב לשחרר קצת, באמת. אתה לא יכול לתת לכל דבר שקורה להשפיע עליך ככה, תסתכל על עצמך."
בשביל לכבד אותו (בכל זאת, אחי הגדול...)  בהיתי בעצמי, בניסיון להיות אדיש כמוהו.
"אח..."  נאנחתי בפסימיות, והסתכלתי למעלה.
הוא הסתכל עלי לרגע, ואז שם שני ידיים על העורף והתמתח בצורה מיואשת.
למשך כמה דקות, בהינו באוויר והלכנו בדרך בשקט, כל אחד והמחשבות שלו. כשהיה נמאס לי מהשקט המעיק, פניתי אליו שוב.
"זה באמת לא מפריע לך?"  שאלתי, מקווה שהוא לא יתעצבן עלי.
הוא הסתכל עליי, עם קיסם בצד פיו, ומבט ציני.
"תשמע... אני לא מצדיק מה שקרה בכלל, טוב?  אבל באמת שאתה מנפח את זה מזבוב לממוטה..."
הוא בעט באבן.
"ואגב, אם תמשיך לנפח ולנפח כל דבר שיקרה, סתם לא תדע להתמודד עם דברים יותר גדולים."
הוא עצר, והסתכל עלי.
"עכשיו אפשר להפסיק עם זה?"
בהיתי בו. התשובה שלי הייתה אמורה להיות: "כן, ברור, היינו צריכים להפסיק כבר מזמן", אבל לא הפעם. יש שלב שבו אתה כבר מרגיש שאתה מזייף את עצמך, שאתה חייב לומר משהו ואתה לא יכול להנהן בנימוס יותר.  ומה שקרה הפעם לא היה משהו שפשוט עוברים מעליו.
"אתה באמת אומר לי עכשיו, שזה זבוב לדעתך שהיינו עד כדיי כך שיכורים שגרמנו נזק לילדה המסכנה הזאת?"  שאלתי אותו, והסתכלתי עליו , בפעם הראשונה בשיחה הזאת- באומץ.
הוא עצר, שם ידיים על הראש, והעביר אותם מהשיער לפנים, מהפנים לשיער.  פחדתי מהתגובה שלו, תמיד פחדתי ממנו. הוא אחי הגדול, אני צריך לשתוק כשאני איתו בשביל לא לגרום לו לאי נוחות, חלילה. תמיד הוא היה המאיים, הקובע, המחליט.
אני לא אתן לו להיות גם הפוסח. לא במקרה הזה.
"יקיר, בחייאת, מה אתה רוצה שאני אגיד לך?!" הוא צעק, והניף ידיים לעברי. הייתי המום, למרות שידעתי שהוא יתעצבן מזה.
"באמת, אני לא יודע מה להגיד לך יותר!  אתה רוצה שאני אגיד לך שזה היה בסדר?! לא!  אתה רוצה שאני אגיד שזה היה לא בסדר?!  גם לא!  היינו שיכורים, אתה מבין מה זה שיכורים?  לא יכולנו לשלוט בעצמנו גם אם רצינו!  זה לא היה באשמתנו!"  הוא צעק, וכיסה את פניו עם ידיו לרגע, מנסה להירגע.
"אתה מבין, שזה לא איזו שטות?" הוא המשיך, "יכולנו להיכנס לכלא מדבר כזה! להרבה זמן!  אז תפסיק לנסות לגרום לי להתנצל על זה שהצלתי לך את החיים, ותתחיל לומר תודה שיצאנו מהחרא הזה!"
הוא היה כועס מאד, נסער מאד. הוא הרגיש לא פחות אשם ממני, אבל הוא גם פחד. מאד פחד.  ואני במקום לתמוך בו כמו שצריך, מעצבן אותו - כמו מטומטם.
עמדתי במקום, וצפיתי בו הולך.  ידעתי שהוא בסך הכול ניסה לחלץ אותי מהכול, לעשות הכול בשביל שאני לא אפגע מהמצב. אם זה היה באפשרותו, הוא גם היה מקריב את העתיד שלו בשביל שאני לא אפגע. איזה מטומטם אני.
כל כך רציתי לצעוק לו, "קובי! עצור! אני כל כך מצטער!"  אבל ידעתי שזה רק יגרום לעוד נזק. שזה יגרום לו להרגיש עוד יותר אשם על זה שצעק עליי. הוא מאז ומתמיד התייחס אליי כתינוק במשפחה, וגם מחוצה לה. מאחר והוא האח היותר בוגר, הוא צריך להיות האח היותר בוגר. ובוגר זה מן הסתם המגונן, האחראי, המבוגר, זה שמוציא אותי מכל צרה ומכל בור שנכנסתי אליו.
עוד מגיל קטן, הוא היה מכסח ילדים שהציקו לי בבית ספר.  הוא היה בא לאסוף אותי על הטרקטורון שלו לפעמים, וכשהוא היה רואה את אחד הילדים בבית הספר מציקים לי, הוא היה לוקח אותו לצד ומכסח אותו מכות, עד שהוא דימם.  אני אף פעם לא חשבתי שזו הדרך הנכונה, ותמיד אני רציתי לעצור אותו, אבל גם ידעתי שאני לא יכול. שאני יעליב את אחי הגדול אם אני אומר מילה אחרת חוץ מ"תודה".
וגם עכשיו זה אותו דבר.
הייתי צריך לשתוק, כמו תמיד, לשמור את הדעות שלי לעצמי ולומר לו פשוט "תודה".  תודה על זה שהצלת אותי, שהוצאת אותי מהתסבוכת הזאת שנכנסתי אליה, פשוט תודה אח שלי - אני כל כך אוהב אותך. אבל זה לא מה שעשיתי. כזה טיפש.

נתתי לו ללכת, להירגע.  הרגשתי כל כך חרא עם עצמי על זה שהוא מתייסר עכשיו שם בגללי, ורק בגללי. כי אני מטומטם שלא יודע לומר תודה, וכי גרמתי לו להרגיש רע, גרמתי לו להתעצבן עלי ולהרגיש אשם על זה שהוא התעצבן עלי. וידעתי שגרמתי לזה, תוך כדיי שעשיתי את זה.
אבל אם כבר עשיתי את "הדבר הנכון", חשבתי לעצמי, מוטב כבר לסיים אותו.
הלכתי לטלפון הציבורי והתקשרתי למשטרה, במזל אם יענו לי בכלל.
חייגתי 100, כשהייתה לי בחילה נוראית מרוב פחד, וחיכיתי לתשובה.
בסופו של דבר, ענו לי.
"משטרת ישראל שלום, איך אוכל לעזור לך?"  נשמע קול אישה מהצד השני.
"שלום... אני רוצה להתוודות על פשע. אנסתי ילדה."  אמרתי בקול חלול, לא מאמין שמה שאני אומר  הוא נכון.
"אוקיי, תוכל לומר לי את שמך בבקשה והיכן אתה נמצא?"  היא שאלה.
"קוראים לי יקיר יסמינוב, אני נמצא עכשיו בפינת סמואל 16 , במרחק הליכה של כ50 דקות מהמקום שבו... הייתי." אמרתי.
"אוקיי... אנחנו מיד נשלח ניידת לאזור. תודה."  היא אמרה בקול חסר רגש לחלוטין וניתקה.
הטלפון רעד לי בידיים כשהנחתי את השפופרת חזרה, והתיישבתי על המדרכה, מחכה לשוטרים שיבואו לעצור אותי.  בכיתי.
באיזה שהוא מקום, הרגשתי טוב עם מה שעשיתי. למרות שחתמתי לעצמי עכשיו המון שנים של ייסורים בכלא, אני הרגשתי טוב. ידעתי שזה היה הדבר הנכון לעשות.
כמובן, שעל אחי לא אמרתי מילה. השוטרים גם לא שאלו. עד שמישהו מתוודה על מעשה כזה, לא צריך להתחיל לדבר על פרטים- צריך להעניש. והענישו.
מאז אותו יום שאני זוכר במדויק, עברו 17 שנים. אני כבר מבוגר עכשיו, יש לי אפילו אישה וילדה.  הייתי אז בן 16, כשאותו דבר נורא קרה. אני מרגיש דוחה כל פעם שאני חושב על זה עד היום.
כשאני אפילו חושב על להצדיק את עצמי, לומר שלא הייתי פיקח, אני מקבל בחילה, למרות שזה נכון.
שבאמת לא הייתי פיקח, שבאמת לא ידעתי מה אני עושה. שבאמת נוצרה ממני מפלצת באותו לילה, מישהו שלא היה אני. אבל עדיין, אני מרגיש את הבחילה עולה אלי. איך אפשר לומר שזו לא אשמתי, אם אני זה שהחליט לשתות הכול באותו לילה, "להתפרע" פעם אחת בחיים שלי?
לפחות שאקח אחריות על המעשים שלי שנוצרו מזה.
מאז אותו יום שאני זוכר במדוייק, לא ראיתי את אחי יותר.  אני גם יודע בוודאות שלא תפסו אותו, הוא המשיך בחייו. ובעצם מי יודע אם היה לו חלק בזה בכלל, אולי הוא היה רק המציל שלי, אולי לא היה לו צד באותו מעשה. אבל מי יודע.
העיקר הוא, שאני במו ידי – הרסתי חיים של אדם, הרסתי את הקשר שלי עם אחי, והרסתי נעורים.
וזה אפילו לא היה אני.
זה היה רוצח.