דמעות של אתמול, נולדות משקיעות של השמש.
והשחר בכלל לא בוהק, כמו שאומרים.
בלילה הלב מתקרר, מבין שעוד כמה שעות
יום חדש עולה, וכלום לא ישתנה.
פ: השמיים כבר לא מחבקים,
הם נכנסים אל הלב וקורעים,
כל מה שנשאר.
כל מה שאפשר.
והזמן שעובר לא מעביר שום דבר,
הוא שורף התקוות, הוא שורף המחר
הוא שורף את כל מה שנשאר
הוא שורף את כל מה שאפשר.
ציפורים מזמרות, כל ציוץ עושה חשק לברוח
והדשא בכלל לא ירוק, כמו שחושבים.
בצהריים הכל מתכלה, סוגר את פסוקו
של היום הישן שעבר, והכל אותו דבר.
פ: השמיים כבר לא מחבקים,
הם נכנסים אל הלב וקורעים,
כל מה שנשאר.
כל מה שאפשר.
והזמן שעובר לא מעביר שום דבר,
הוא שורף התקוות, הוא שורף המחר
הוא שורף את כל מה שנשאר
הוא שורף את כל מה שאפשר.
ומה שנשאר הוא החורף, כשהשמיים כבר לא בהירים
ואפשר להתנחם עם העצב, הרי עכשיו כולם עצובים
ולהרגיש שהטבע סוף סוף מנחם. מחבק, ואוהב, אפילו קצת מרחם
מתנצל על כל השמחה שפרחה,
מבטיח לתקן בעוד טיפה.
טיפה אחת קטנה, של חורף.