אנחנו שוכבים במיטה, שעות. כאילו שאין עולם בחוץ. אין דברים להספיק ושמש לספוג.

אתה שוכב על הגב, עירום. מביט בי. עיניים כחולות חודרות ומהפנטות, מבט מחוייך ובוחן מהול בעצב תהומי שתמיד היה שם.

אני שוכבת לידך, על הבטן, פלג גופי העליון שעון על המרפקים ואני מביטה בעיני הכחול-עמוק שלך.

'אני מרגיש שעברה בינינו שיחה שלמה', אתה אומר, בלי שאמרנו מילה.

'גם אני', אומרת ברכות ומנשקת אותך. 'יש בינינו הבנה', מוסיפה ואתה מהנהן בהסכמה.

כיף ככה, להתכרבל ולדבר ולדבר.

היה טוב ופתאום נפל לי מצב הרוח, כמו שהזהרתי שעלול לקרות וקורה הרבה לאחרונה. בבת-אחת, מגדל הקלפים שבניתי בזהירות כל היום, קרס עלי. זה קורה כל יום וזה מתסכל למדי. 

אני לא רוצה לגרור אותך איתי למטה. אני מניחה עליך את הראש ובוכה בשקט, דמעות גדולות מלאות בכאב זולגות לאט ומרטיבות את הכתף החסונה שלך, שהצעת בלי למצמץ.

אתה מנשק את עיני העצומות ואת הדמעות הזולגות מהן, מחבק אותי. 

כשעוד הלכנו בדרך אליך, סיפרתי לך על דימוי השקית. כשאני נכנסת למצב רוח שכזה, אני מדמה את המצב לשקית ניילון המכסה את ראשי. קשה לנשום, קשה לראות. אני רואה, אבל הכל מטושטש. ואף אחד לא באמת רואה אותי. וכשאני מנסה לשמוע משהו, אני שומעת רק את הקרעחצים של השקית. ולפעמים, הקצוות שלה מתלפפים מסביב לצווארי, ואז.

חייכת כששיתפתי אותך בזה. הנהנת ואמרת שאתה מבין לגמרי - אתה מרגיש אותו הדבר. שקית.

שכבנו במיטה ובכיתי. ואחרי שנישקת את עיני וניגבת את הדמעות הכואבות, שאלת 'את עצובה?'. הנהנתי.

'שקית?', שאלת. הנהנתי שוב.

'אבל לשם שינוי', אמרתי, 'אני לא רוצה להתנתק'. מלטפת בעדינות את הפנים הנאות שלך, מביטה לתוך עיני הכחול-עמוק האלה שלא משחררות אותי ממבטן. אני לא רוצה שתשחרר אותי מהמבט הזה. אתה לא רק מסתכל עלי, אתה רואה אותי. נעים לי, להיראות.

'אני בסדר', הקול שלי רועד. 'אני בסדר', מנסה לחייך. העיניים החכמות שלך לא ממש קונות את זה. אתה מלטף אותי.

הדמעות חוזרות ואני לא בסדר.

לפני כן, דיברנו על כמה שאנחנו דפוקים. כולם דפוקים. ואנחנו, אנחנו חתיכת דפוקים. כן, ככה זה לגדול בבתים כמו שלנו.

'אל תגידי על עצמך שאת דפוקה', אתה אומר בקול היציב והרדיופוני שלך. 

'כולם דפוקים', חייכתי.

שכבנו במיטה ולא הצלחתי להשתחרר מהמועקה הזאת.

'מה קרה?', אתה מלטף.

דיברתי בשקט. אמרתי משהו על זה שאני לא רוצה שתחשוב שאני דפוקה, או ששאלתי אם זה מה שאתה חושב עלי. לא זוכרת.

חייכת ונישקת אותי. 'אני כבר יודע שאת דפוקה, כפרה עלייך'. אמרת את זה בטון מדהים. והמשפט הזה, הוא אחד המשפטים האהובים עלי בעולם.

אחרי שהעניינים נרגעו, ציינתי שזה משפט היום. שכבנו במיטה וצחקנו כל כך.

'משפט היום', צחקתי, 'אני יודע שאת דפוקה, כפרה עלייך. משפט גדול'. ואתה מתהפך על הבטן ומתרומם על המרפקים, מנשק אותי חזק, מנשק את הגוף שלי ברעב, מלקק, נושך, צורך אותי בכאב. 'את לא מדייקת', אתה רציני ואני עוקבת אחריך, מהופנטת.

'זה לא בסדר', אתה ממשיך ועולה עלי. 'המשפט המדויק היה', אתה עוצר לרגע.

'אני כבר יודע שאת דפוקה, כפרה עלייך', אתה מנמיך את הקול. קול בס רדיופוני. אני מרגישה אותך בתוכי ולרגע כמעט יורדות לי דמעות.

עיניים כחולות עמוקות כמו תהום אינסופית מביטות הישר אל תוך עיניי הדבש הבוכיות שלי, והמבטים שלנו לא מתנתקים.

ואני מקווה שלא יתנתקו.

לסיום,

קליפ חדש של חבר טוב. ריספקט.

פרגנו!