קול מים מבעבעים וכפתור קופץ. עצבנית, מיתרים, גיטרה, מוזיקה, רגש, עצובה, אפ, חץ, שלט, לאיבוד.

כפית נס, כפית סוכר, מים קצת אחרי החצי והשאר חלב. זה כמעט מאוזן. 

כוס שניה היום, לא דרמטי. כל השאר, דרמטי. שיעורים, לימודים, לכתוב לכתוב, לחשוב לחשוב על דברים שאולי פחות בא לי לחשוב עליהם. אני לא סטודנטית טובה, כואב לי התחת כשאני נאלצת לשבת כל כך הרבה שעות וללמוד. לעשות - בזה אני טובה. לקום ולעשות משהו כבר. גם בלדבר אני טובה. גם בלכתוב. גם ב-.

יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב. כל הבוקר כבר, הצהריים גם. כשאני עייפה נפשית, אני מאבדת את היכולת להפריד עיקר מטפל, ונשארת עם שתי אופציות קיצוניות ומטרידות - או שהכל חשוב, או שהכל לא-חשוב. החיים נדבקים לגוש אחד ומהם מטפטפים עניינים חשובים או בכלל לא חשובים, על כולם אני חושבת, את כולם אני יודעת בעל-פה.

לגימה ראשונה, הראש כמעט נקי, מלא בקפה. בוקר, חדש, נוצץ, גשם. גשם? חם.

לגימה שניה, מכריחה את עצמי להתנתק מהכוס. יש לי נטיה לשתות מהר, גם קפה. יש לי נטיה למהר, רק לא למקומות. במקומות, אני מאחרת כרונית. ברגשות, אני הראשונה להרגיש. אני ממהרת לשמוח, אני רוצה לשמוח. אני רוצה לסמוך. אבל, חבל.

לגימה שלישית ורביעית מגיעות יחדיו. בניגוד גמור ללגימה הקודמת. אולי זה מהמקרים האלה, שכל לגימה שונה מקודמתה אבל עיקרון השתיה נשאר אותו הדבר. 

לגימה חמישית וסטופ. עובדה: יכולת החרטוט שלי, המודגמת בלגימה לעיל, עוזרת לי להישמע כאילו יש לי מושג קלוש מה קורה סביבי, ומשיגה לי ציונים לא רעים. חוץ מאלה שרעים. הם רעים מאוד, אבל לא בגלל יכולת החרטוט או חוסרה. הם פשוט נולדו כאלה.

לגימה שישית וגדולה, שבעצם מתפרקת לי בפה לשתי לגימות. הספל כמעט ריק והקפה פושר. המבט כמעט ריק והחיוך פושר. החיוך כמעט ריק והטיוח פושר. הטיוח כמעט ריק והחום פושר והאיפור נוזל. בחורה עם עקרונות, רבותי, בחורה עם עקרונות. עקרונות דינאמיים?

אני לא זוכרת איך הגעתי מלגימה שישית ובעצם שביעית עד לעשירית. תמיד אני זאת שזוכרת, שרוצה, שמרגישה, שצריכה, ששולחת, שעושה, שבאה, שהולכת, שמסתובבת ומסתובבת חזרה, שחוזרת, שיושבת ומחכה ומחכה ומחכה. עובדתית, זו אני. עובדתית, נמאס לי. אז עובדתית, אני משתנה.

נשארו בערך עוד שתי לגימות. למה זה תמיד ככה למה זה תמיד נתקע למה כשאני נכנסת כבר אין דרך חזרה והמסך נסגר והאורות כבים והבמה הזאת רודפת אותי אני תקועה עליה בלי נגנים ובלי אלוהים ובלי אף אחד פותחת את דלת החדר וכולם מתים ואני לבד וזה הסיוט הכי נורא והכי גדול והכי כביר והכי מגרה והכי לא סקסי והכי רודף והכי תופס והכי משסף את הגרון בתנועה חדה אני אוהבת את זה אתה כבר יודע.

ואז נגמר הספל,

ושוטפים כלים.

והחיים ממשיכים.