יתכן ובשני בבוקר, התחיל דבר גדול.

הלכתי לפסיכולוג הבוקר.

אין לי שמץ מדוע חיכיתי כל כך הרבה זמן. הייתי צריכה לעשות את זה לפני מילניה בערך.

לפני מספר חודשים, כשדיברתי על זה עם חברה over a cup of coffee, היא אמרה שאולי נקודת הרתיחה היא דווקא נקודת קירור - אולי אני בעצם מחכה שדברים ירגעו ויסתדרו קצת, כדי שיהיה לי מקום נפשי להתמודד עם מטען חיי.

לא חשבתי על זה כך. אולי היא צודקת, חשבתי אז.

איפשהו, ידעתי שזו נקודת הרתיחה שאני מצפה לה. מצפה, כי ידעתי שהיא תגיע.

ההפקה נגמרה, ההצגה עלתה למספר מצומצם של הופעות עקב תאונה מצערת של אחד השחקנים.

הלחץ somewhat ירד. יש לי קצת יותר זמן [למרות שקשה לי להרגיש אותו, יש מספיק פרוייקטים בלימודים, והצורך במשמרות בעבודה וכו']. 

אומרים שזמן מרפא הכל. אז זהו, שלא. זמן גורם לי לחשוב. ולחשוב, לאו דווקא עוזר לי.

חשבתי לכתוב כאן את שלבי הדיכאון, איך הבנתי שהוא חוזר. אבל אין טעם. אם יש משהו שאני באמת לא אוהבת לעשות, זה לנסות לתאר במילים דיכאון מהו. ובכלל, הביטוי 'דיכאון' נפלט מהפה של כולנו בנונשלנט מטריד. 

רק אכתוב שהשלב האחרון מבחינתי, אחרי קוצר נשימה ורצון עז לחתוך [כה emo מצידי], הוא הסיוטים. 

לילה הוא זמן מנוחה. אני אמורה לישון ולמלא מצברים ולא לחשוב ולא לזכור חלומות, ולנסות להתעורר עם איזו שהיא תקווה. 

הסיוטים לוקחים לי אפילו את הזמן הזה, את האנרגיות האחרונות הללו שאני אמורה לשמור ולצבור. ברגע שזה מגיע למצב הזה, אני עוצרת. 

הגיע הזמן לטפל.

אז קבעתי [דרך קופ"ח. יחסיי עם הכסף שלי הם מזדמנים בלבד] והלכתי בבוקר יום שני.

הייתה פגישת היכרות, היה בסדר אך לא ממצה. אבל, זו רק פגישה ראשונה. ובכלל, מה זה ממצה? מה כן ממצה?

אם כבר מדברים על מיצוי - אני מנתקת את א' המסתורי מחיי. כלומר, אנחנו עובדים ביחד כך שהניתוק אינו סופי, אבל מחיי האישיים - סופי ביותר.

כבר כמעט שנה שאנחנו משחקים. מעולם לא שכבנו.

עם הזמן, הרגשתי בכנות שהוא נפתח אלי. הוא אגוז קשה, חתיכת מיזנטרופ. ובדרכו שלו, הוא מכניס אותי לחייו והתרגשתי באמת.

לאחרונה, אני יוצאת [נראה לי] עם חבר טוב שלו, מוזיקאי מדהים תכול-עיניים. איך אני יכולה לעשות לו דבר כזה, אתם תוהים. ובכן, אתם לא מכירים את א' המסתורי. מסתורי זה תיאור מאוד חיובי, אידיאלי ומשלים למעלה - מאוד אני. הוא נעול, סגור, תחום, חפור, מבוצר, לא מובן, לא רוצה להיות. החיים, שלו הם, ואני רק צל בהם.

בפעמים ששאלתי מדוע לא שכבנו כל הזמן הזה, הוא ענה 'בורינג'.

בפעמים שאמרתי שאני רוצה יותר מזה, הוא ענה 'את חופרת'. 

וזה הבן אדם. ככה הוא. 

כשהתחלתי לצאת עם חברו המדובר, אמרתי שאני רוצה לדבר. הרגשתי שהוא לקח חמישה צעדים אחורה. הוא התחמק - לא באלגנטיות או משהו. 

לפני כמה ימים, שלחתי לו סמס:

'תגיד משהו כבר'.

'טוב', הוא ענה.

'מה יש בינינו?', אני מעריכה ישירות ומשתמשת בה לעיתים קרובות.

'שום דבר רציני, סקס מידי פעם'. פחח. עאלק סקס.

'נטול רגשות?', וידאתי הריגה.

'נכון', הוא ענה. התעצבנתי.

'כן ולא. אבל נעזוב את זה', עניתי.

'אנחנו באמת עוזבים את זה', הוא כתב.

'עזבתי, ממש', שלחתי.

'לא מבין למה החזקת מלכתחילה'. חצוף.

'כי רציתי. לא חושבת שאני כלום בשבילך', עניתי.

'כלום לחוד, ורגשות לחוד. אין קשר', הוא ענה. מה? מה זה אומר בכלל?

'הרגשתי שאתה נפתח אלי', ניסיתי.

'אני לא. אבל סך הכל את סבבה. רק אל תטעי במסקנות שלך'. 

...

"סך הכל את סבבה"?

seriously?

זה פשוט לא שווה תגובה.

הבחור השני בחיי, המוזיקאי המדהים תכול-העיניים, מסובך מידי אף הוא.

הוא לא מניאק [אני חושבת] ופתוח בהרבה מא' המסתורי [א' הדפקט, מעכשיו].

אך אבוי, איך כל הטובים תפוסים, הומואים או דפוקים לאללה. הוא היה בשתי מערכות יחסים כבדות - אחת של חמש שנים, השניה של שש שנים - ברצף. כלומר, הבן אדם היה במערכת יחסים 11 שנה.

והנה באתי אני וחשבתי לתומי שיצא מזה משהו.

אבל סעמק וכמו תמיד - לא יצא מזה כלום. ואין לי כוח לכתוב על זה.

שריטה מהלב לסיום:

יש לי ראש

ובראש יש לי קנבס

ועל הקנבס צבעים

וכל צבע הוא רגש

וכל רגש הוא כתם

וכתמים לא יורדים.

הבנתי פתאום

שהציור שבראש

הוא תבנית, קווי מתאר

רציתי שתתאים

אבל כתמים לא יורדים

אני צריכה לצייר מחדש.

אין ללב הזה כוח.

הלב הזה עצר.

אני מתוסכלת, מאוד. ושהכל יישרף עכשיו.