אני יושבת עכשיו בבאצ'ו, בקינג ג'ורג'. במהלך החזרות, אמר לי אחד השחקנים שזה בית הקפה של כל המוזרים של לב ת"א - ועד שהוא ציין זאת, לא שמתי לב שיש כאן בית קפה בכלל. אם כבר, ישבתי בסטריטס.

יצא לי לשבת כאן כבר פעמיים אני חושבת.

ועכשיו אני יושבת כאן שוב, עם הלפטופ, כותבת. אני צריכה לקרוא את 'כטוב בעיניכם' למחר, ולהתחיל לעבוד על הפרזנטציה לשיעור כתיבה.

החלטתי לעבד את הסיפור 'ילדה עם שיער מוזר' של דיויד פוסטר וואלאס, למחזה קצר. קראתי את הסיפור כמה פעמים, גם בעברית וגם באנגלית, והוא פשוט נהדר בעיני. המרצה [ליתר דיוק, מנחה. ליתר דיוק, בתיאוריה] הוא ראש החוג שלי, זה שלו שימשתי כעוזרת במאי סמסטר שעבר. לעולם לא אקח שום שיעור בחירה עם הבן אדם הזה שוב - לעולם. שנה הבאה אני יודעת שיהיה לי איתו שיעור חובה [בשמונה וחצי בבוקר! אתה באמת לא יודע שאתה מרצה משמים? איזה חוסר מודעות עצמית, אלוהים], ואם כבר אעיז לשכוח את זריקת הזין האדירה שלו עלינו, אקח שיעור בחירה שיקדם אותי משמעותית, ותו לא. אוף, הוא מעצבן אותי.

בקיצור, כשאני מרגישה שזורקים עלי זין, אני זורקת חזרה. הבעיה בתגובה הזאת, בלימודים, היא שזה דופק אותי בסופו של דבר. יש לי שבועיים לעשות משהו עם העיבוד הזה. ויום שלם לקרוא את 'כטוב בעיניכם'. אע.

אני במצב רוח ממש טוב - יצאתי עכשיו מפגישה מעולה עם הפסיכולוג שלי. הרגשתי התקדמות משמעותית. 

עד עכשיו דיברתי על המובן מאליו [כביכול], דברים שקורים לי ביום יום. אני בונה את האמון שלי בו לפי התגובות שלו, מנסה להבהיר לו שאני לא אוהבת ששותקים איתי. שאני די חופרת ומתפזרת בדיבור, והוא חייב למקד אותי, וזה דורש ממנו תשומת לב אמיתית. וואללה, הבן אדם קלט.

היום היה לי קצת קשה להסתכל לו בעיניים. זה קורה לי עם כולם, כשאני נכנסת למצב רוח מעורער. בגדול אני בסדר, אבל אתמול נסדק לי קצת הרצף.

כבר הייתי בדרך לביתי אתמול בערב, אחרי יום עמוס ומעייף [על עקבים!], כשבחור התחיל איתי. כדאי לדעת - אני לא אוהבת שעוצרים אותי באמצע הרחוב, זה אוטומטית מסריח וחשוד בעיני. אני תמיד בדרך לאנשהו, ואני לא אוהבת שעוצרים אותי בדרך. הייתי עם אוזניות, והבחור אמר משהו על שיער מגניב. חייכתי והנדתי ראשי לאות תודה. הוא ממש עצר והתחיל שיחה, ואני הכרחתי עצמי לעצור, שלפתי אוזנייה אחת בחוסר רצון מופגן ואמרתי 'כן?'. הוא הציג עצמו, שאל לשמי, ודיברנו קצת. בקיצור, הרעיף עלי מחמאות [לא מובן מאליו, השתדלתי להרגיע את העצבים של סוף היום ולהודות לו בכנות רגועה], ולבסוף הציע שאולי נחליף מספרים. אמרתי שאני יוצאת עם מישהו, ותמונה מנטאלית של יאיר עלתה אל מול עיני, והלב קצת התכווץ. 'יוצאת' זו הגדרה חמודה, ואולי לא מדויקת. העניין הוא, שאני לא מעוניינת באף אחד אחר כרגע. 'טוב, אני מקווה שהבחור מעריך מה שיש לו', הוא חייך. דמעות נקוו בעיני לשמע המילים הטובות הללו. הוא לא, רציתי לומר. הוא ממש לא. הוא כמו כולם כנראה. ודי, אין לי כוח לזה. ואני לא באמת יכולה להגיד לך את זה. אני רוצה שהיום הארוך הזה ייגמר, בבקשה. עליתי הבייתה עם קוצר נשימה מתקדם, הנחתי את שקית הקניות על הרצפה, נשכבתי על המיטה וניסיתי לנשום עמוק ולאט. למלא את עצמי אוויר ולרוקן את הגוף לאט, בשליטה. בכי היסטרי של כמה דקות, אין לי כוח לזוז. כל הגוף כואב לי. הלב גם.

קיוויתי לשמוע מיאיר כל היום, ולא שמעתי. בשבת בלילה הייתי באירוע של חברים, השתכרתי והתקשרתי אליו. לא ענה - הוא נרדם. ולפני כן הוא אמר שנדבר ולא דיברנו. וקשה לי, כשאומרים לי שנדבר ולא מדברים. ידעתי שהוא נרדם, הוא היה עייף, אבל קיוויתי שיום אחרי כן הוא לפחות ישלח הודעה נוסח 'היי, סורי. נרדמתי'. אבל כלום. אני כבר לא יודעת אם זו ציפייה או תקווה וזה חונק אותי שאני לא מקבלת מה שאני רוצה.

הדלקתי רדיו-בודהה ונרגעתי. נשמתי לאט. די, אמרתי לעצמי. די, תתנערי מזה. אמרתי בקול רם. קמתי ונשמתי עמוק. אני בסדר.

מאוחר יותר, יצאתי להליכה עם חברה, וכמה דקות לפני כן שלחתי ליאיר הודעה - 'יכולת לפחות לתקשר איתי היום איכשהו...'. ויצאתי.

חזרתי אחרי הליכה ארוכה [מכיכר דיזנגוף, כל רוטשילד עד הרצל, דרך נחלת בנימין ואיכשהו לפינסקר. עיקוף כזה] ועוד המשך שיחה על ספסל עם החברה, וראיתי שיאיר בדיוק התקשר אלי. התקשרתי חזרה.

'מה זז?', הוא שאל. סיפרתי לו על ההליכה ושהיה טוב. 'נסי לרוץ, זה מוציא אפילו יותר', הוא צחק. שנינו לא בקטע באמת.

הוא אמר שהוא עבד כל היום, שזו תקופה ממש עמוסה. 'כן, אתה נשמע עייף, חפור ומבואס קצת', אמרתי. 'לא', הוא אמר, 'אני בסדר, פשוט עייף'.

שתיקה.

'אז מה', הוא פתח, 'התבאסת עלי, אה?'.

'האמת שכן', עניתי.

'אבל נרדמתי, כפרה עלייך'. הוא הורס אותי.

'אני יודעת שנרדמת, כפרה עליך', עניתי בחיוך, 'פשוט קיוויתי לשמוע ממך היום'. הוא שתק. 'קיוויתי, לא ציפיתי. יש הבדל'. הוא צחק.

'חפרנו בזה לא מעט', הוא אמר, 'שאני...בן אדם כזה'.

'כזה, איך?', שאלתי

'כזה...נעלם קצת לפעמים, מתמקד יותר במוזיקה לפעמים', הוא נשמע קצת מעופף. 'לא שאני נותן דין וחשבון, אבל את יודעת...אני לא בקטע של להיות מניאק, אני פשוט אומר...', הרגשתי שהוא קצת מסתבך עם עצמו. לא דברן. הכנות שלו נוגעת ללבי.

'אתה ממש לא מניאק, אתה בן אדם מקסים', אמרתי ברכות, 'אתה בן אדם טוב'.

הוא שתק לרגע ואמר 'אוקיי', ברכות גם, ואז בחיוך - 'אז מה תלונת ההנהלה?'. הוא גרם לי לחייך.

'ההנהלה לא מתלוננת, אני רק אומרת שקיוויתי לשמוע ממך'. 

ואיכשהו המשכנו הלאה. אבל תכלס, התבאסתי.

אז היום, אצל הפסיכולוג, סיפרתי לו על זה והסברתי את הבעיה שלי - אני נורא נידי. אני צריכה תשומת לב, ספציפית מגברים. מה שאומר שכשאני נכנסת למוד הזה של צומי, אין מצב להתקשר לחברה. לא אופציה מבחינתי. זה חייב להיות גבר, והוא חייב לתת לי מה שאני רוצה - להתייחס אלי. לא חייבים להיפגש, אבל חייבת יחס. כדי לקבל את היחס הזה, אני מוכנה לרמוס את עצמי לגמרי. אני תולה הרבה מאוד בקבלת היחס הזה, גם מבחינת הקשר בינינו וגם מבחינת הערך העצמי שלי. אם אני לא מקבלת אותו, הכל נהרס מבחינתי. הדרך היחידה שלי לשמור על עצמי [בקטע של כבוד עצמי מסוים], היא לשכנע את עצמי שאני כועסת על הצד השני. אם לא, אני מוכנה לעשות מה שיגידו לי כדי לזכות ביחס. להרגיש שאני ממששת את ההערצה שלי - כי זה מה שאני יודעת לעשות. להעריץ, לקבל יחס מתוך השפלה והנמכה עצמית. בחמישים הדקות שלנו היום, הבנתי כל כך הרבה על עצמי. לא נעים לי להבין את זה. מביך אותי נורא. 

הסברתי לו על השיעור בחשיבה בימתית, בו לימדו אותנו על תגובת הקהל למופע - קבלת המופע נעשית מתוך בחירה, בחור בשם קולרידג' הגדיר את זה כ"השהייה מרצון של חוסר האמונה". כלומר, אתה בוחר להאמין במה שאתה רואה מולך וכך אתה משתתף במופע, זה חלקך כצופה. אם אתה בוחר להכניס את חוסר האמונה איתך לאולם, לא תהנה מהמופע ולא תוכל לקחת חלק בו, משום שלא תאמין בו. השלכתי את זה על נושא השיחה שלנו, ואמרתי לו שאני כביכול יודעת יותר טוב, אבל בוחרת שלא להבין. אני משהה את חוסר האמונה שלי במצב - כי אובייסלי, זה מצב שלא יוליד קשר - ובוחרת להאמין כאילו יש כאן משהו, ולוקחת חלק באשליה הזאת. אני מנמיכה את עצמי אל מתחת לאדמה, עושה מה שאומרים לי ומה שצריך, כדי לקבל תשומת לב גברית [אציין שממש לא מכל הגברים, רק מאלה שאני מרגישה משהו אליהם או מעריצה אותם]. אני יודעת שהם לא רוצים אותי, אני יודעת שלא יצא מזה כלום, אני יודעת שאנחנו משתמשים אחד בשני - ואני בוחרת לעצום עיניים ולקחת חלק במופע הזה כדי לקבל סיפוק נפשי מיידי. אנחנו משחקים, וכשאני עושה את הצעד שלי, אני מצפה שתעשה גם אתה צעד ותתייחס אלי. תגיב אלי, אני נותנת מעצמי כאן. כשלא מאכילים את הצומי שלי, התגובה הרגשית קשה מאוד. וזה היה כך מאז ומתמיד. 'אני מאוד אוטודידקטית', אמרתי לו, 'לימדתי את עצמי הרבה דברים, גם פרקטיים וגם רגשיים. אבל כשמדברים איתי על "כבוד עצמי" או התנהלות רגשית נכונה, או אהבה במקום הערצה - אני לא יודעת מה זה. אני לא יודעת איך זה מרגיש ולכן אין לי רף רגשי לשאוף אליו. אני אבודה בזה לגמרי'. עכשיו כבר הסתכלתי לו בעיניים וניסיתי נואשות להסביר את עצמי.

'אז מה שאת אומרת לי, בעצם', הוא נשען קדימה, 'זה שאת לא יודעת איך לנהל קשר אינטימי. אין לך שום כלים משום שאת לא מכירה שום דבר אחר חוץ מקבלת יחס מתוך השפלה'. 

'כן, בדיוק!', התלהבתי שהוא מבין, 'זה כמו שתגיד לי להצמיח עוד רגל. אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה ומה זה אומר, ואיך זה מרגיש. אני רואה מערכות יחסים של חברות או ידידים, ואני אומרת - הנה, זה עובד. אצלם זה עובד, אני צריכה לנהוג כמוהם - אבל אין לי באמת מושג מה זה ואיך עושים את זה. אני לא יודעת להתנהג בסיטואציה'. זה הכה בי סופית.

מה הפלא, אמרתי לעצמי. הבנתי. והנה, הנה משהו שאפשר לעבוד איתו. 

אני שמחה.

ועם התובנה העמוקה הזאת, ואף על פי כן, עלי להמשיך הלאה ולהתחיל לעבד את הסיפור הקצר של וואלאס, ולקרוא את 'כטוב בעיניכם'. 

מיותר לציין שמה זה אין לי כוח לחרא הזה. אבל נו, לימודים.

רק אל תירדמו על המקלדת, כפרה עליכם.

אזהרה -

בקרוב, יתכן ואבין מה אני שווה

ואז כבר לא יהיה לך אותי,

גיים אובר.

ישן וטוב. 

הוא אוהב אותה, לא?