אני רוצה לכתוב איזה פוסט פוליטי מהמם, אך אלו מכם שמכירים אותי וודאי יודעים כי איני לוקחת חלק בשיח הפוליטי. פשוט לא בעניין. 

יש הטוענים שאין שום הפרדה בין האישי והפוליטי וגם לא יכולה להיות. עצם זה שאני חיה כאן, אני חלק מזה בין אם ארצה בכך ובין אם לאו.

ובכן, לאו. לא בא לי.

אני צורכת-חדשות פאסיבית למדי, רק כשמישהו נושף עלי ענן פוליטי, אני נאלצת לספוג קצת ומנסה להשתעל את זה החוצה אח"כ. לחיות כאן קשה מספיק בלי להיכנס לכל מערבולת זיוני-השכל הזאת.

מהמעט שספגתי, אני יודעת שזה לא שהתקשורת עוברת לנושא בוער, היא זו שמבעירה נושאים.

תמיד שנאתי את העובדה שמבזקי החדשות משודרים כל חצי שעה-שעה. מה כבר יכול להשתנות בתווך הזמן הזה, ולמה לעזאזל לחפור לנו על זה? עם הזמן, הבנתי שכך רועים את העדר. זה כבר מזמן לא "זכות הציבור לדעת".

לא לא. לא קונה.

זכות הציבור לדעת מה שאנחנו רוצים שהוא יידע, בזמן שאנחנו רוצים שהוא יידע את זה, תחת מעטה של זכות אמיתית לידיעה מלאה, טובת הציבור, שקיפות ומנהג לאומי ["חייבים לשמוע חדשות כל שעה, בגלל המצב כאן". נגיד].

וכמובן, הזכות לשלם מסים. טפו.

בכל מקרה, כבר שנים אני טוענת שאין באמת סיבה לקרוא את כל השטויות הללו או להאזין להן, מאחר ויש כל כך הרבה שאנחנו לא יודעים. המון.

מי שחושב שהוא יודע חצי דבר על הנעשה - לא מתקרב לאיזו שהיא ידיעה. לא מתקרב לאמת. כשאני שומעת אנשים מדברים פוליטיקה, למעט עצבים, ארס והרבה גועל, אני שמה לב שלרוב הם מדברים בספקולציות. מה הטעם בלדבור ספקולטיבית שוטפת? מסתבר שזו שפה בינלאומית, חשוב לדעת. משנה הבאה בבגרויות.

אני חושבת שהמחאה בקיץ האחרון ניסתה ליצור אמת קולקטיבית, או להרים את האמת החבויה אל מעל לפני השטח, ואין ספק שזה סחף את המדינה, לכאן או לכאן, אך כמובן שהלכלוך והסירחון הפוליטי דבקו בה מהר, וכתמים פוליטיים הם הקשים ביותר להסרה. ברגע שהם דובקים בעם והעם בהם, לא יעזור לנו. כמו חומצה, הם שורפים וקורעים אנשים אחד מהשני.

[מאחר וכולם כאן נורא "מעורבים פוליטית", כי הם מאזינים לחדשות ויודעים הכל, הם אוהבים להתפלש בזה ולהפגין את הידע הפוליטי המדהים שהם צוברים בזכות התקשורת, מה שרק מעמיק את הקרע].

יתכן ועד עכשיו כתבתי את המובן מאליו - שוב, אני ממש לא מוצאת את עצמי בנושא הזה.

למה בכל זאת, אני כותבת את הפוסט הזה?

וול, לאחרונה עלה נושא מהגרי-העבודה/הזרים/הסודנים, איך שלא תקראו לקבוצת האנשים הזאת.

דעתי לגבי 'עובדים זרים' הייתה שם תמיד, ונותרה כשהייתה - ראשית, בואו נדבר תכלס. יש עבודות שישראלים לא יעשו? יש. הם עושים את העבודות הללו? עושים. וצר לי, לא רק שהם עושים, הם גם לוקחים פחות [ליתר דיוק, נותנים להם פחות] ועושים את העבודה טוב יותר.

שנית, יכולתי ללכת על השביל הרגיש יותר ולכתוב 'תזכרו מה עשו לנו לפני 60 ומשהו שנים באירופה. לזכור ולא לשכוח', אבל באמת - שכחנו. לא, לא שכחנו לאומית. אל דאגה, פסטיבלי הזיכרון עוד ישנם, משואות, ידיים רועדות, כל הג'אז. המכונה הרשמית עובדת.

הזיכרון הקולקטיבי, של העם עצמו, נמחק מזמן [ולראיה, מצב ניצולי השואה בארץ].

אנחנו עושים להם, לזרים, מה שעשו לנו ב-35. מה עשו לנו ב-35?

מה שעשו לנו במאה ה-15. מה עשו לנו במאה ה-15?

מה שעשו לנו במצריים. מה עשו לנו במצריים?

שלושים שנה, לך תזכור.

אבל גם לא בשיח הגירוש-בעד-או-נגד עסקינן בפוסט הזה. אני לא בטוחה מה המספרים המדויקים של האורחים מארצות אחרות בארצנו, לא בטוחה כמה מהם במעגל העבודה בצורה חוקית או לא, לא בטוחה מה משמעות הנזק, אם בכלל. עזבו לא בטוחה – לא יודעת. אומרת תכלס.

אני רואה את המצב ברחובות ואני מודעת למצוקה בדרום תל-אביב, אם זה חברות שלא יוצאות מהבית בשעות מסוימות [בטח שלא לבד, בטח שלא ברגל], אם זה חברות שכבר חוו את המרמור וחוסר המעש של אותם אנשים על בשרן, ואם זה חברים שגרים באזור ונאלצים להתמודד עם חוסר הביטחון, המצוקה שקבוצת האנשים הביאה עמה ומשרה על השכונה [לא לשכוח שתחילה הוגדרו כפליטים והם אכן הגיעו ממדינות קשות] והזנחת העירייה והממשלה.

אני לא באה בטענות כלפינו. לא, המצב הזה מורכב מרסיסי אדם קטנים. כפי שכתבתי, אני מודעת היטב למצב בדרום תל-אביב [ובדרום הארץ גם, איזור שמזמן הפך למערב הפרוע. רק, בדרום].

הפוסט הזה לא עוסק בצדק - אני לא יודעת מי צודק ואני לא חושבת שמתפקידי לקבוע.

אני לא אוהבת לרומם צד אחד כדי ליצור שיוויון. אני חושבת שזו שיטה עקומה.

לא פמיניזם ולא סודניזם ולא ציוניזם - פשוט שוויוניזם. ובשפה פחות אוורירית ויותר מקורקעת: פרטים מאוזנים.

החלטתי לכתוב את הפוסט הזה בעקבות ההליכה חזרה לביתי אתמול בשעת לילה מאוחרת.

אני הולכת ברחוב, לבד. נפרדתי מהחברה בדרך לביתה, והמשכתי לבד. אני גרה ממש במרכז תל-אביב ואחד הדברים שאני אוהבת בסביבה הזאת היא שתמיד יש אנשים ברחובות. אין מצב שיקפוץ עלי פסיכופט מאיזו סמטה חשוכה וגם אם אקרא לעזרה, אף אחד לא ישמע.

אני לא נושאת עמי גז מדמיע או שוקר, מתוך מחשבה שאם חלילה יקרה לי משהו, הסיכוי שפיזית ונפשית אוכל לחטט בתיק, לשלוף את הבקבוק, לסובב את הנצרה ולהתיז לעיניו של התוקף [מבלי שתרסיס הפלפל הנוראי ייכנס גם לעיני או שאשאף אותו גם אני בטעות - וזה סביר, כי אני והתוקף נהיה צמודים למדי], הוא קלוש ומגוחך.

עוד כשהלכתי עם החברה, היו בחורים שנדבקו אלינו. מילא דיבורים, אבל אחד מהם גם חצה איתנו את הכביש כשניסינו להתנער מהם. 

לפני שהמשכתי הלאה, עמדנו החברה ואני בפינת הרחובות דיזנגוף ובר-גיורא [מרכזי מספיק?], שני בחורים חלפו על פנינו. אחד מהם סקר אותי ואמר בטון מטונף 'הייתי הולך עלייך'. 'לך הבייתה', אמרתי. הוא חייך חיוך דוחה והמשיך ללכת.

אני שונאת את חוסר האונים שבסיטואציה. אין מה לעשות נגד מבטים ואנשים דוחים שכאלה. תמיד היו, תמיד יהיו וככה זה.

אני והחברה נפרדנו, ושמתי לב ששני הבחורים מקודם חצו את הכביש, עצרו והסתכלו עלי, וחיכו לי שאחצה גם כן.

לא חשבתי שמשהו יקרה, מאחר ואני על דיזנגוף, ליד הסנטר, אנשים עדיין הולכים ברחובות ומכוניות עוברות כאן. בכל זאת, מיהרתי לעבור על רשימת החברים בפלאפון ולחשוב מהר למי להתקשר. העיקר לא ללכת את מעט הדרך לבד [לבד עם הבחורים הדושיים הללו]. השעה הייתה כמעט 3 לפנות בוקר, ולא רציתי להעיר אף אחד. שלחתי הודעה לחבר טוב אבל תיארתי לעצמי שהוא בטח ישן.

חציתי את הכביש ולא הבטתי בהם לרגע. פשוט המשכתי ללכת. הם הסתובבו אלי והלכו איתי ברגע שעברתי לידם. הם ניסו למשוך את תשומת לבי על ידי הערות דוחות על הגוף שלי ומה הם רוצים לעשות לו. לא מתייחסת.

אחד מהם אז נעמד בדרכי והלך לפני [עם הגב לכיוון ההליכה, הולך אחורה] וממשיך בשטף הדוחה. מסתכלת דרכו, לא מתייחסת.

חששתי שהם ממש ילוו אותי לבניין בו אני גרה, אבל הם עזבו אותי כשאנשים אחרים עברו לידנו והביטו בהם בתמיהה.

כבר קרו לי מקרים גרועים בהרבה. מדובר בילדים-מתלהבים-משועממים-ותו-לא, אבל הקו שבין ילד-מתלהב-משועמם-ותו-לא לבין ילד-מתלהב-משועמם-שמטריד-מינית, מה זה דק.

בסיטואציות ותקופות אחרות בחיי, נאלצתי להתמודד עם בחורים גרועים בהרבה - כאלה שכופים את עצמם, כאלה שמכאיבים בכוונה, כאלה שעוברים לידי ברחוב וחושבים שהם יכולים לשלוח ידיים, להצמיד אותי לקיר. בחורים באוטובוס שממששים את הירך שלי ונהגי מוניות ששואלים אותי אם אני זורמת איתם.

[אוה, הפעם ההיא שנהג מונית העמיד פנים שהוא חוטף אותי. מיותר לציין שאותי, זה פחות הצחיק].

אני יכולה לספר לכם שגרתי במקומות מאוד הומוגניים - בישוב קטן ובישוב קטן פחות, שם כולם נראים אותו דבר, לובשים אותם בגדים. מקומות המאופיינים במה שנקרא - רמה סוציו-אקונומית גבוהה. לא, בישוב שלנו אין סודנים, אריתראים, הודים, מהגרי-עבודה, זרים - נו, כל השחורים האלה שאין להם שום מידות ותרבות. כי הם מסודן, כאילו.

אני מדברת על יפי הבלורית והתואר, חברים בצופים ושחקני כדורסל, מלח הארץ וחובבי פויקה.

קשה לי להגיד בלב שלם שבחלופי על פני קבוצת האנשים מסודן או אריתראה, או על פני מחסום לשטח פלסטיני, משהו בתוכי לא מתכווץ לרגע - בכל זאת, גדלתי כאן. וגדלתי קרוב. לא יכולה לומר שהם לא הפחידו אותי או הביטו בי במבט מטונף וזדוני גם כן. לא יכולה לומר שלעיתים, הנוכחות של השוהים מארצות אחרות כאן לא מאיימת, לא יכולה לומר שהם תורמים לכלכלה הישראלית ולשוק העבודה [מנותקת-מנותקת, אבל קאם און. אלא אם כן אני טועה]. לא יכולה לומר שאנחנו נותנים להם להיטמע כאן, לא יכולה לומר שאנחנו עוזרים להם לעזור לעצמם [כדי שבסופו של דבר, יוכלו או להשתלב כאן בצורה אנושית ותקינה, או לחזור למדינות מהן באו עם כלים להתמודדות ולהקמה מחדש]. לא עוסקת בצדק, זה ממש מורכב מידי.

הנקודה שלי, בפוסט הזה, בשלוש מילים:

אנשים הם אנשים.

ואני יכולה להגיד לכם שאם משהו היה קורה לי אתמול, האמהות של הבחורים המטומטמים שהציקו לי היו מספרות כמה הם חביבים ואהובים על כולם. משחקים כדורסל ומגדלים צבי-ים והולכים לכל פעולה שהשבט מארגן, ומנגנים בפסנתר [רק את "יונתן הקטן", אבל מנגנים. אל תקשו] והציונים שלהם גבוהים כמובן, והם בכלל מועמדים לטיס. והם רק השתעשעו.

Boys will be boys.

שכולם ממש מופתעים ובהלם ולא מבינים איך בכלל הגיעו לזה שהבחור הזה, הישובניק הלא-סודני והלא-אריתראי והלא-שחור והמאוד לבן והמאוד מוצלח בכל קנה מידה לאומי-יהודי וישראלי-שורשי - איך הוא חשוד בכלל?

ויתרה מכך - בטח הבחורה ביקשה את זה. הולכת לה ככה לבד בלילה, גרה בתל-אביב, מתלבשת חשוף [בואו ניישר קו - לבשתי טייץ וגופיה. חשוף? איי ת'ינק נוט], מענטזת להם מול הפרצוף. מה היא חשבה שיקרה?

ועוד אין לה גז מדמיע בתיק? נו, הנה. היא רצתה את זה.

למה היא לא התקשרה למישהו אם הרגישה מאויימת? כי היא רצתה את זה.

למה לא קראה לעזרה מהעוברים והשבים? נו, אמרנו - היא רצתה את זה!

קחו את הנוסחא הזאת – בחורה [או בחור] הולכת לבד בלילה ובחורים מטרידים אותה או – לא עלינו – אונסים אותה [או כל נוסחא אחרת שציינתי לפני כן] ובמקום חבריכם מהכיתה ומהישוב, הציבו את האורחים מארצות אחרות, תבלו בנושא חוקיות-כן-או-לא ומוצא-מעיד-על-טיבו-של-אדם, הוסיפו לזה שער בכמה עיתונים, והרי לכם ספין.

אני לא אומרת שהאנדרדוג הוא בסדר מעצם היותו אנדרדוג, או בכלל. לא מתעסקת בבסדר או לא, ואפילו לא מתייחסת למעשים המיוחסים להם או לבחורים שדיברתי עליהם – אף אחת לא מבקשת אונס, ומטרידים באים בכל הצורות, הצבעים והגדלים. זו הפואנטה.

אני טוענת שאנשים הם אנשים, ואנסים הם אנסים, שחור, לבן, צבר או לא.

והתקשורת מבעירה את מה שאומרים לה להבעיר ושורפת את מי שאומרים לה לשרוף. ובכל פעם שאתם קונים עיתון ועושים 'שייר', ומקליקים ביו-טיוב ומדליקים טלוויזיה או תחנת רדיו, אתם תורמים לרייטינג ונותנים לגיטימציה לחוסר הפרופורציה המטורף הזה. והוא לגמרי קיים.

וכך רועים את העדר, וכך שולטים בנו באמצעות פחד, וכך עושים על חשבוננו צחוק וקופה ומה שלא תרצו.

שכחנו דברים אחרים,

לפחות את זה תשאירו בתודעה הדינאמית שלכם, קצת.

תודה.