כי אתה לא קורא כאן וגם לא תקרא, ואת הדברים האלה לא באמת נסגור במילים:
אני לא במצב רוח מוזר. אני פשוט כועסת ומאוכזבת שאני איתך ואתה לא איתי.
אני כבר לא איתך, אבל הייתי רוצה להיות. ואתה, פשוט נעלמת.
נמאס לי מאנשים שנעלמים לי. זה כל כך פאקין מתיש.
הסיבה היחידה שאנחנו עדיין חברים בפייסבוק, היא מתוך נימוס בלבד. אם אין בינינו כלום, אני גם לא מעוניינת שנהיה חברים בפייסבוק. אין שום טעם לזה, ואני ממש לא רוצה לראות בנות שמוסיפות אותך או שאתה מוסיף אותן, או קליפים מהופעות שלא הוזמנתי אליהן בכלל, או לראות אותך מחובר ולא לקבל הודעה. פשוט לא רוצה.
אתה מדהים. אבל לא תדע לעולם.
אני מאחלת לעצמי גבר כמוך. רק פחות מסובך ויותר סגור על עצמו.
למדתי ממך.
למדתי שאני אוהבת את המבט בעיניים, וזה חשוב לי.
למדתי שאני אוהבת עדינות, ונהנית ממנה.
למדתי מחדש על מחוות קטנות שמעלות חיוך גדול.
למדתי על קלילות עמוקה.
למדתי על כובד חינני.
כתבתי חמישה או שישה שירים בתקופת ההיכרות שלנו, והלחנתי את כולם. האמת - חשבתי עליך, בכל שיר.
למדתי דבר או שניים [או קצת יותר] על גברים אמיתיים ואיך הם מתנהגים - וזה כל כך שונה מהילדים האידיוטים שאני פוגשת לעיתים כה קרובות.
אני מעריכה אותך
וכואב לי הלב קצת
וכוסעמק, תרצה לראות אותי. שיהיה לך אכפת כבר.
הפלאפון שלי התריע על הודעה. א' המסתורי [והדפקט] הזמין אותי לצילומי קליפ לסינגל שלו. הסכמתי, כי בא לי משהו מגניב, וכפי שכתבתי בפוסטים הקודמים - כשמזמינים אותי אישית, אני באה.
חסרונות: א' המסתורי והבחור מהפוסט, באותו החדר, על אותה הבמה.
יתרונות: אלכוהול.
וזהו. אין לי מה לומר.
חוץ מ
חבל, מאוד.
[רציתי עכשיו להעביר אותך ל-Restricted profile בפייסבוק. אבל הלב שלי לא נותן. יופי טופי].
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Autumn