להגנתי אטען כי מעולם לא הייתי טובה בחשבון.

או בניתוקים.

אחרי שבועיים שלא דיברנו, נפגשנו החמודון ואני שבוע שעבר בצילומי הקליפ של א' המסתורי. ואז, או אז - רגע, אתחיל מהתחלה.

הסיפור הוא כזה:

א' הזמין אותי אישית לצילומים, זה כתבתי בפוסט שעבר. התניתי את הגעתי בחשק רגעי ובסיום כתיבת עבודה.

סיימתי לכתוב את העבודה מוקדם משחשבתי וחשקה נפשי במשהו מגניב - צילומי קליפ, למשל [ועוד בהזמנה אישית]. אז הלכתי.

ניסיתי לגייס מספר חברים למשימה. משזה לא צלח, פשוט קיוויתי שמכרים משותפים יהיו שם ולא יהיה מביך מידי. 

הגעתי למקום - מועדון הופעות אנדרגראונד שמוכר רק בירה מסוג אחד ורק במזומן, ויש לו קטע. ירדתי למטה, פתחתי את הדלת. ראיתי את הלהקה על הבמה ושתי צלמות. וזהו.

'אהלן', אמר א' בחיוך. החמודון חייך אלי גם כן. ממיס אחד.

'היי', אמרתי תוך בדיקת השטח, 'סיימתם?', שאלתי בחשש. 'לא, בדיוק התחלנו', א' חייך עדיין. 

'אה. איפה כולם?', שאלתי בחשדניסטיות מה. הלהקה נפנפה תשובה לא ברורה. רציתי שלא יהיה מביך, וקיבלתי סופר מביך. אוסום.

המבוכה התפוגגה מהר, מאחר ו-א', אני לא אחת שנוטה למבוכה, ו-ב', אני מכירה את החבר'ה אחרי הכל.

אז ישבתי לי בסבבה, אחרי שלקחתי בירה מהמקרר, צפיתי בהופעה וצילומים [לבד] בזמן שהברמן נרדם על הספה [ומלמל שאקח בירה מהמקרר!]. אני רואה את המבטים הקצרים מידי פעם, את העיניים הכחולות והמלאות עולות אלי לרגע וחוזרות לגיטרה ולמצלמה. צילמתי קצת באייפוד שלי, ישבתי מול הבמה ולגמתי בירה.

אחרי ההופעה התכוננתי להמשיך לתכנית הבאה בערב, כשהחמודון בא ואמר 'שלום גברת סתיו'. השפתיים שלי נמתחו בחיוך והשתוקקו לנשק אותו כבר. ידעתי שזה יגיע בהמשך, ועניתי על אותו משקל. דיברנו קצת, והוא שאל למעשיי. עניתי שיש תכניות. הוא אמר 'דברי איתי כשדועך שם', ועניתי 'דבר אתה איתי'. חייכנו. לפני שהלכתי, א' בירך על בואי והזכרתי לעצמי לשאול אותו על העניין התמוה הזה.

הגעתי לתכנית הבאה כבר שיכורה קלות מהבירה של הצילומים. השתכרתי עוד קצת, והחמודון שלח הודעה - 'מה המצב? בא לך בירה?'. חברה בדיוק נסעה חזרה למרכז ת"א. עניתי לו שכן ועשיתי את דרכי חזרה למרכז העיר, ומשם לפלורנטין.

נפגשנו בפינת הרחובות העליה ולווינסקי. עומדת ומחכה לו, לא חושבת על שום סכנות למעט החיוך שלי שאולי יימחק כשתפוג השפעת האלכוהול או שמשהו בינינו לא יזרום. אבל תמיד זורם בינינו, כשאנחנו ביחד.

נפגשנו כמה פעמים בשבוע האחרון.

הוא ממיס אותי.

החיבור בינינו עושה לי טוב.

הוכחתי לעצמי שאני לא אובססיבית עליו.

העיניים שלו, הנשיקות שלו, המגע שלו, הריח שלו, הקול שלו, המילים שלו, ההומור שלו, הבגרות שלו, ההגינות, הנפש, הלב הענק הזה [וכשאני אומרת 'לב', אני מתכוונת ללב. ולעוד משהו].

לא, אני לא מאוהבת.

כל עוד אני לא לחוצה ואובססיבית, זה בסדר.

הוכחתי לעצמי. אבל לא סיימתי.

בנושא אחר, המסגרת האקדמית קצת נמאסה עלי. אין מצב שאפרוש - התחלתי ולכן אסיים. אבל מבאס אותי להגיע לאוניברסיטה, המקום הזה פשוט משאבת-אנרגיות. אני כל כך מאוכזבת מסמסטר ב', היו לי תקוות גדולות וגבוהות לסמסטר הזה. אפילו ציפיות. אני חושבת.

וזה פשוט לא קורה. אני קוראת לסמסטר ב' 'סופלסטר'. הוא תפח והתנפח כמו סופלה, נראה מגרה וטוב מרחוק - ואז פשוט קרס לתוך עצמו, קר מבפנים וקצת לא אפוי, ופשוט לא מגניב. לא כיף העסק.

תקופת המבחנים בפתח ואני מנסה לגייס את מירב כוחותיי. פוש אחרון, רייט?

יש לי הרגשה

שהולך להיות קיץ מלא בשינויים ותהפוכות.

ואני מנסה לתפוס את המושכות, לפחות מושכה אחת. אולי גם אצליח.

אצליח?

רגעים טובים, אני נאחזת בכם.