לא זוכרת בת כמה הייתי, רק זוכרת ששיעמם לי נורא. יתכן והיה חורף בחוץ ולא יכולתי לצאת לשחק בשדה [הבוץ שם בולע אנשים בשלמותם]. יתכן והייתה זו חופשת הקיץ שהתישה אותי מלמצוא עיסוק [ובכל זאת, עדיפה על "קייטנה על גלגלים" שהצליחה לשבור את רוחי כל קיץ מחדש].

אני זוכרת שהסתובבתי בבית ומלמלתי את מנטרת הילדים הנצחית – 'משעמם לי'.

מה עושים ילדים משועממים? לא ידעתי מה לעשות, חוץ מלהכריז שמשעמם לי נורא וכדאי מאוד שמישהו יבדר אותי בקרוב.

בתגובה, אמא אמרה את המשפט ששינה את חיי: "רק ילדים טיפשים אומרים שמשעמם להם".

יש כמה משפטים שמלווים אותי בחיי, וזה אחד מהם.

מאז, נדירות הפעמים בהן משעמם לי.

לאורך החיים, ברגע שחשתי עמימות עייפה דמוית שעמום, מיהרתי למצוא עיסוק. כמות הדברים שאפשר לעשות היא פשוט מדהימה. אין רגע משעמם. אין זמן מבוזבז. הייתי כל כך נחושה להעסיק את עצמי, להוכיח שאני לא ילדה טיפשה, שעל הדרך הבנתי שאין לי שום צורך באנשים כדי להעסיק את עצמי. לא תלויה בשום דבר ובאף אחד ומוצאת עניין בהכל. מסוגלת לשבת בחדר שעות ולצייר, לנגן, לכתוב, לפסל, ליצור משהו, לפתור תרגילים [אל תשאלו], תשחצים, להמציא משחקים, לשמוע מוזיקה, לקרוא ספרים, לקרוא את האנציקלופדיה מההתחלה ועד הסוף ושוב מהסוף להתחלה, לחפש בגוגל דברים מעניינים ולקרוא עליהם בעברית ובאנגלית. או סתם לעשות פרצופים למראה.

אני לא יודעת מה לחשוב על המשפט הזה.

מצד אחד, זה עשה מה שזה אמור לעשות – העסקתי את עצמי תמיד, ובצורה עצמאית למדי. אני לא זקוקה לאנשים כדי להעסיק את עצמי או להרגיש תכלית מסוימת ואני מאוד אוטודידקטית.

מצד שני, אני לא חושבת שזה בא מהמקום הנכון. זה היה מעליב [אני זוכרת את העלבון והאכזבה באותו הרגע]. הרצון הזה למצוא עיסוק כל הזמן ובכל דבר, גרם לי להתעניין בהמון דברים וללמוד אותם בעצמי – שזה טוב, אבל אין לי הכשרה רשמית בכלום ואני לא יכולה לומר שאני ממש-טובה-במשהו. אני קצת-טובה בדבר אחד וקצת-טובה בדבר אחר. אבל רק קצת.

אני מכירה לא מעט אנשים שטובים במה שהם עושים. אולי הם עושים את הדבר הזה בלבד – אבל הם יודעים אותו מ-א' עד ת', ממוקדים, ופשוט אשפים בתחומם – הם חכמים.

מעולם לא הבנתי איך אפשר להתמקד בדבר אחד בלבד, כשיש כל כך הרבה דברים לעשות ולהספיק.

אבל מה בעצם יש לעשות? להישאר עסוקה?

כן. אני חושבת שנשארתי עסוקה על חשבון המיקוד האמיתי בחיים, שאמור להגיע בשלב מסוים. אולי יש אנשים שלא מתמקדים בכלום, אף פעם. אני לא חושבת שאשמח לגלות שאני אחת מהם.

יש יותר מידי דברים שאני רוצה לעשות – בעצם, לא ממש לעשות. יותר לדעת. אבל לדעת דברים, זה פשוט לא מספיק. זה לא אומר כלום. זה לא נחשב בכלום.

אני צריכה להחליט על כיוון מסוים ולהתמקד בו. ולהיות מקצועית. ולדעת אותו מ-א' עד ת'. אבל זה כבר לא עיסוק. זו התעסקות של ממש. זה משהו אחר לגמרי.

ואני לא מדברת על הפרעת קשב וריכוז. אני אמנם מאובחנת, אבל התיאוריה שלי לגבי הפרעת קשב וריכוז היא שזו כלל לא הפרעה. הפרעה זה מונח מיושן ואידיוטי. מדובר באנשים שיש להם אפשרות לחלוקת קשב מטורפת וג'ינגול בין המון דברים – הם פשוט לא יודעים איך להשתמש בו וזה מפיל אותם. זה משהו שצריך ללמוד לתמרן אותו, זה הכל.

אז כן, יש לי 'הפרעת קשב וריכוז' [או: יכולת חלוקת-קשב גבוהה ללא יכולת תמרון], אני קופצת מדבר אחד לאחר, עושה כמה דברים בו-זמנית ובעצם לא מספיקה לעשות כלום. יודעת המון דברים אבל לא מתמקדת בכלום. נמתחת למיליון כיוונים ואני כבר עומדת להיקרע – אני ממש צריכה לבחור כיוון.

אני רוצה להתעמק במשהו, להיות טובה ויסודית ומקצועית. לא רק להעסיק את עצמי, אלא התעסקות של ממש.

תחום? אל תיסחפו. זה כבר פוסט אחר.