שכבתי במיטה, זרמי כאב בכל הגוף ופס אדום-אדום על אמת היד. מתהפכת כבר כמעט שלוש שעות ובוכה. 

זרקתי מילים לסייברספייס:

"איך זה שאני עדיין שוכבת כאן ובוהה בתקרה ועדיין סובלת ממיגרנות עם חום שמן הסתם משקפות מצב נפשי שכרגע מרגיש רעוע מספיק כדי שכל מילה וכל אין-מילה יכאיבו באותה מידה ויפערו עוד חור בלב המדמם והדרמטי שלי שלוקח הכל כל כך קשה ומכניס לתוכו אנשים שפשוט לא מגיע להם להיכנס לשום מקום ששווה להיכנס אליו כמו הלב המדמם שלי שמצופה כולו בפלסטרים שנתלשים אחד-אחד ותולשים איתם גלדים שמתחתם עוד זורם דם חם בגוף שנורא נורא רוצה לאהוב ולהיות נאהב.
אז אני שוכבת כאן
ומדמיינת שאני נאהבת.
אני מדמיינת.
לפעמים הבדידות שובה והדמיון שובר."

התקבלה הודעה חדשה, וידעתי שזה יאיר. 'הלו, רק עכשיו יצאתי מהסטודיו. מצבך?'.

כתבתי לו שבמיטה וקצת מצוברחת [קצת, בקטנה], ואיך היה. 'מחוק אחרי שמונה שעות של הקלטות ועריכות, אבל היה מעולה. מה קרה מיסתיו?'. חמודון אחד.

כתבתי לו שאני מוצפת רגשית לאחרונה, שהבדידות נוגסת ביסים גדולים יותר וקשה לי להכיל את זה ואני מפחדת. 'אוף, וקיוויתי שניפגש'. אנחנו מתפספסים כבר יותר משבוע בגלל עבודות ושעות מטורפות של שנינו. וזה מבאס. 

'כן, גם אני ממש רציתי, אבל המכונה שמוסיפה עוד שעות ביממה הלכה פייפן', הוא ענה. להמציא מכונות, זה הקטע שלו וכמעט הקטע שלנו. אחד הקטעים שלנו.

'צריך להחזיר אותה מפייפן', קבעתי בחיוך.

דיברנו עוד קצת על מכונות יעילות, והוא אמר 'אם תרצי להמשיך לדבר, אתחבר לפייסבוק עוד כמה דקות'. אמרתי שאתחבר גם.

'מה נפל עלייך כפרה?', הוא שלח בפייס.

כתבתי לו שאני מפחדת שיש בי ריק שלא יתמלא לעולם, ואז אני כועסת על עצמי.

'מכיר. אבל הוא יתמלא. תאמיני לסחבק, הוא יתמלא', הוא כתב. כזה חמוד כשהוא אומר 'סחבק'.

כתבתי שאני מפחדת שאני בור ללא תחתית. אם הבור הוא ללא תחתית, הבעיה היא לא במילוי, אלא בבור. ואם אני בור ללא תחתית...

'כולנו בורות', הוא כתב, 'מי שלא בור, לא יכול להרגיש כלום וזה הכי גרוע. את מהמרגישים, ולפעמים זה מלווה במצבי רוח כאלה'.

שלחתי לו את מה שכתבתי [בתחילת הפוסט] וכתבתי שאצלי הרגשי והפיזי תמיד מתערבבים למן מישמש רוטט וכואב.

'אני מבין אותך. זה מתסכל, כי כשמרגישים ככה אז לא חשוב מה יגידו לך אתה נשאר עם אותה תחושה', הוא ענה.

ואז הוסיף: 'אבל את כולך אור. תזכרי את זה'.

בהיתי במילים הללו וחייכתי, כי כבר יכולתי לדמיין את האינטונציה שלו כשהוא אומר את זה.

שאבתי אל תוך הלב מילה-מילה. 'את זה, אני אזכור', עניתי.

המשכנו לשיחות על שוויצרים, שוקולד ומעבר הדירה הקרוב שלי.

הזמנתי אותו לישון אצלי בלילה הראשון בדירה. הוא שמח על כך. 

התפזרנו כל אחד למיטתו, והוא סיים וכתב 'לילה טוב מיסתיו. שמרי על החיוך כפרה עלייך'. 

'את כולך אור. תזכרי את זה'. 

יש משפטים שמלווים אותי. ומעכשיו, זה אחד מהם.

קוסמוס יקר, תודה לך על יאיר. תודה.