אני לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב קודם. אני פשוט מרגישה שאני צריכה לכתוב.

נלך מהכבד אל הקל.

חרדות.

אני בחרדות. כן כן, אני בחורה חרדתית. ורק לאחרונה אני מבינה כמה בדיוק אני חרדתית וכמה ברחתי מזה כל חיי.

פאק, הכל היה מנגנון הגנה אחד גדול. זה משהו שהבנתי רק שבוע שעבר. כל המגע, הסקס, ההתפתחות המהירה, הרצון לקרבה. כדי שלא אאלץ להתמודד עם עצמי, עם הבית שלי. לא אצטרך לשאול את עצמי שאלות גדולות - מה טוב לי? מה אני אוהבת?

תמיד שאלתי, מה אני רוצה. וזו שאלה קלה - כי לרצות זה משהו שעוד אין. 'טוב לי' ו'אוהבת', זה כאן ועכשיו. ואני - לא הייתי חלק מהכאן והעכשיו.

ועכשיו אני כן. עכשיו אני כאן.

להיות כאן זה משהו אחר לגמרי. איך אתם עושים את זה? זה מצריך התמודדות עקבית ומתמשכת. 

אני צריכה להיות שם בשביל המציאות שלי. אני יכולה לשנות אותה, אבל צריכה לקבל את העובדה שאני בה והיא בי. לפעמים, היא גורמת לי התקפי פאניקה. לפעמים אני נודדת שוב למחשבות אובדניות ולאין-מוצא. 

בחודשים האחרונים אני עוברת שינוי משמעותי. יאיר הוא בהחלט חלק מהשינוי, ואני לא בטוחה עד כמה הוא מרגיש או יודע שהוא חלק מזה, אבל מעבר להיותו חלק פעיל, עצם הנוכחות שלו בחיי פשוט מרפאת כל כך הרבה פצעים.

זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שווה לחלוטין, מבחינת הרמה האנושית והאישית שהצד השני מייחס לי. אנחנו בדיוק בגובה העיניים, אני לא מרגישה נחותה ולו במעט ממנו. מעבר לעבודה העצמית שלי, הוא מאוד מעודד את זה. הוא לא גורם לי להרגיש כזאת, ולפעמים אני כל כך רגילה להרגיש פחותה, וממש מרגישה צורך ליפול למקום הזה שוב - ל-comfort zone החולני שלי - והוא פשוט לא נותן. בין אם בצורה גלויה ובין אם הוא פשוט נמנע מסיטואציות מסוימות כשהוא מרגיש שזה יותר מידי. בו ברגע, סף העצבים עולה. אני רוצה שיאפשרו לי ליפול. אבל לא באמת, וטוב מאוד שהוא תופס.

מבחינת העבודה האישית שלי, אני מחזיקה את עצמי קצר. מאוד. אני שותה פחות - הרבה פחות. כמעט כבר לא מעשנת [במיוחד לא חשיש, זה ממש עושה לי בחילות וכאב ראש]. אני לומדת לעמוד על שלי מתוך הבנה, לא מתוך עיקרון. להבין מה טוב לי ומתוך זה לדעת לעמוד על כך שיהיה לי טוב. וגם אם דברים יקחו קצת יותר זמן, זה בסדר. החיים הם תהליך ואני לומדת כל הזמן - כל עוד אני לומדת, יש לי זמן.

אני שמה לב לשינוי.

עכשיו נכנסתי לתקופה הבעייתית - זה פחות מרגש. זה כבר לא חדש, עצם השינוי נהפך לרוטינה והעבודה העצמית מעייפת אותי. אני רוצה לחזור לפסיכוזה, אני רוצה לחזור למקום הנמוך והקטן שלי, אני רוצה שירביצו לי ויכנסו בי ויתייחסו אלי כמו לזבל ויתנו לי להילחם על המקום שלי וישאירו אותי בלי אוויר.

לא, אני לא באמת רוצה. זה מקום נוראי להיות בו. אבל ככה אני. 

לא, לא ככה את. אל תשכחי איפה זה שם אותך. 

בשישי האחרון הלכתי למסיבת יום הולדת של חברה טובה. ישבתי אצלה בדירה ושתיתי כוס קאווה. ועוד כוס קאווה. ועוד כוס קאווה. ועוד כוס קאווה. ועוד-.

שתיתי ארבע וחצי כוסות קאווה - המון בשבילי [רגישות עצומה לאלכוהול שעוברת במשפחה, אלכוהול משפיע עלי חזק מידי ומהר מידי].

הייתי שפוכה, לא תקשורתית, חרמנית ועם רצון לשחרר הכל לגמרי. להיפגש עם יאיר, להגיד לו דברים שאתחרט עליהם. לצאת לרחוב ולמצוא מישהו שירצה רק לזיין אותי ולהכאיב לי כל כך ויוריד אותי לברכיים ויביא אותי לתחתית כי נמאס לי להיות בור ללא תחתית ואני צריכה שישימו לי גבולות ותחתיות ו-

תנשמי. מילה חשובה. ונשימה חשובה יותר. תנשמי.

נשמתי וניסיתי לחשוב על דברים אחרים.

שלחתי ליאיר הודעה, הוא אמר שהוא יוצא ללבונטין עם חבר, שאל אם לנסות אותי מאוחר יותר. כתבתי לו שאני פסיכית הערב. 'קול, הבנתי', הוא ענה.

'מה קול, מה הבנתי, מה? תרצה להיפגש איתי בכל מקרה, תוריד לי כאפה. אני צריכה את זה', חשבתי לעצמי. הייתי כל כך שיכורה ומותשת.

לא נפגשנו בסוף, וכשקמתי בבוקר לגמרי שמחתי על כך. טוב שלא נפגשנו. זה מצב רוח שאני צריכה להתגבר עליו לבד, עם עצמי.

אולי הגיע הזמן להתמסד. עם המציאות. להבין, לקבל. לשנות מתוך הבנה. מילים גדולות, ועל מה? חתונה.

הפסיכולוג שלי העלה שאלה מעניינת היום - אם אצלי בראש כאב ואהבה אחד הם, האם יש סיכוי שאהרוס קשר באופן לא-מודע כדי להרגיש שהוא אמיתי.

'האם את מרגישה שכדי להתמסר לטיפול, את צריכה שאהיה רע אלייך?', הוא צמצם עיניו.

בהיתי בו לרגע ודמעות נגרו בעיני.

'למה את בוכה?', הוא שאל.

לא עניתי. רק הנדתי בראשי.

'מה?', הוא ניסה.

מחיתי דמעה גדולה מעין שמאל והצלחתי לומר 'אני לא רוצה שיהיו רעים אלי'.

'אבל יתכן ותנסי להוציא ממני משהו רע בצורה לא-מודעת?'.

משכתי באף. 'זה..יכול לקרות', לא יכולתי להסתכל עליו. 

'יאת מרגישה שאם תתקרבי ליאיר יותר, תרגישי צורך אולי לא-מודע להוציא ממנו משהו רע, כדי להרגיש שהקרבה ביניכם אמיתית?'.

עוד דמעות. אני הורסת הכל. 'אני חוששת שזה יקרה'.

'אז את שומרת מרחק?'

'הוא גם שומר מרחק, אנחנו לא ביחד ואין שום הגדרה שסוגרת אותנו'

'נכון. אבל מבחינתך?'

'אני קצת בדיסטנס'.

כן? אני שומרת מרחק?

האמת שכן.

אני מפחדת לגעת ולהרוס. 

אני מפחדת.

אני פחדנית.

פנטזיות אלימות ומורבידיות.

אני חוששת שהפנטזיות יהפכו לדחף. ככה אני. 

כשמה שבראש ובלב יוצא החוצה, אני יוצאת מדעתי.

יאיר, אל תחשוב שאני לא נותנת לך להיכנס ללב שלי. תרגיש שאני כן. אתה מרגיש, נכון?

ואתה כבר לא נרתע.

מעניין מה זה אומר. 

ביום חמישי אני עוברת דירה.

השותף שלי התיש אותי סופית. ומעבר לזה, השכ"ד [שמעכשיו יעלה בעוד 100 ש"ח], בעל הדירה שלא משפץ ולא מתקן, התקרה במטבח שהתפרקה, דלת החדר שלי שלא נסגרת - זו דירה טובה ומיקום מדהים, אבל סך כל הדברים הללו מסתכם במעבר. עדיף.

אני עוברת לפלורנטין! 

ושיהיה בהצלחות, אה?

חוץ מזה, פרוייקט קיץ.

אני עוזרת במאי - שוב. הפעם בתשלום ולא כחלק מהלימודים. כן כן. אני בצוות הבימוי של הפקה שתעלה בהאנגר של תיאטרון גשר בסוף אוגוסט.

היום החזרה הראשונה שלי.

פרטים בהמשך - ושיהיה בהצלחות, אה?

הלב שלי עולה על גדותיו מכאב ורצונות שנובעים מתשובות שגויות לשאלות שגויות.

וקרבה לבן אדם אחד, מאוד מיוחד.

אתמול שלחתי לו סמס:

'פשטדוני [כך אני קוראת לו], שולחת נעימים ומציצה רטובה'.

'חוצפנית אחת', הוא שלח עם חיוך, 'לנסות אותך מאוחר יותר?', הוא בסטודיו.

'אני באיזורך, נסה גם נסה', עניתי.

אני אוהבת לישון איתו.

יש לו כמה הופעות בקרוב.

אני מתחילה לכתוב מחזה חדש, הצגה אחת כבר עלתה בתמונע, וההצגה הזאת תעלה אוטוטו.

אנחנו עסוקים.

וכשאנחנו ביחד, אנחנו רק ביחד. רק ביחד-לבד.

וזה מזכיר לי את השאלות הנכונות.

ותשובה נכונה, אחת.

הקליפ המזעזע ביותר שלה,

ובכלליות.

אבל הוא עושה לי חם.