יתכן ובשני בבוקר, התחיל דבר גדול.

הלכתי לפסיכולוג הבוקר.

אין לי שמץ מדוע חיכיתי כל כך הרבה זמן. הייתי צריכה לעשות את זה לפני מילניה בערך.

לפני מספר חודשים, כשדיברתי על זה עם חברה over a cup of coffee, היא אמרה שאולי נקודת הרתיחה היא דווקא נקודת קירור - אולי אני בעצם מחכה שדברים ירגעו ויסתדרו קצת, כדי שיהיה לי מקום נפשי להתמודד עם מטען חיי.

לא חשבתי על זה כך. אולי היא צודקת, חשבתי אז.

איפשהו, ידעתי שזו נקודת הרתיחה שאני מצפה לה. מצפה, כי ידעתי שהיא תגיע.

ההפקה נגמרה, ההצגה עלתה למספר מצומצם של הופעות עקב תאונה מצערת של אחד השחקנים.

הלחץ somewhat ירד. יש לי קצת יותר זמן [למרות שקשה לי להרגיש אותו, יש מספיק פרוייקטים בלימודים, והצורך במשמרות בעבודה וכו']. 

אומרים שזמן מרפא הכל. אז זהו, שלא. זמן גורם לי לחשוב. ולחשוב, לאו דווקא עוזר לי.

חשבתי לכתוב כאן את שלבי הדיכאון, איך הבנתי שהוא חוזר. אבל אין טעם. אם יש משהו שאני באמת לא אוהבת לעשות, זה לנסות לתאר במילים דיכאון מהו. ובכלל, הביטוי 'דיכאון' נפלט מהפה של כולנו בנונשלנט מטריד. 

רק אכתוב שהשלב האחרון מבחינתי, אחרי קוצר נשימה ורצון עז לחתוך [כה emo מצידי], הוא הסיוטים. 

לילה הוא זמן מנוחה. אני אמורה לישון ולמלא מצברים ולא לחשוב ולא לזכור חלומות, ולנסות להתעורר עם איזו שהיא תקווה. 

הסיוטים לוקחים לי אפילו את הזמן הזה, את האנרגיות האחרונות הללו שאני אמורה לשמור ולצבור. ברגע שזה מגיע למצב הזה, אני עוצרת. 

הגיע הזמן לטפל.

אז קבעתי [דרך קופ"ח. יחסיי עם הכסף שלי הם מזדמנים בלבד] והלכתי בבוקר יום שני.

הייתה פגישת היכרות, היה בסדר אך לא ממצה. אבל, זו רק פגישה ראשונה. ובכלל, מה זה ממצה? מה כן ממצה?

אם כבר מדברים על מיצוי - אני מנתקת את א' המסתורי מחיי. כלומר, אנחנו עובדים ביחד כך שהניתוק אינו סופי, אבל מחיי האישיים - סופי ביותר.

כבר כמעט שנה שאנחנו משחקים. מעולם לא שכבנו.

עם הזמן, הרגשתי בכנות שהוא נפתח אלי. הוא אגוז קשה, חתיכת מיזנטרופ. ובדרכו שלו, הוא מכניס אותי לחייו והתרגשתי באמת.

לאחרונה, אני יוצאת [נראה לי] עם חבר טוב שלו, מוזיקאי מדהים תכול-עיניים. איך אני יכולה לעשות לו דבר כזה, אתם תוהים. ובכן, אתם לא מכירים את א' המסתורי. מסתורי זה תיאור מאוד חיובי, אידיאלי ומשלים למעלה - מאוד אני. הוא נעול, סגור, תחום, חפור, מבוצר, לא מובן, לא רוצה להיות. החיים, שלו הם, ואני רק צל בהם.

בפעמים ששאלתי מדוע לא שכבנו כל הזמן הזה, הוא ענה 'בורינג'.

בפעמים שאמרתי שאני רוצה יותר מזה, הוא ענה 'את חופרת'. 

וזה הבן אדם. ככה הוא. 

כשהתחלתי לצאת עם חברו המדובר, אמרתי שאני רוצה לדבר. הרגשתי שהוא לקח חמישה צעדים אחורה. הוא התחמק - לא באלגנטיות או משהו. 

לפני כמה ימים, שלחתי לו סמס:

'תגיד משהו כבר'.

'טוב', הוא ענה.

'מה יש בינינו?', אני מעריכה ישירות ומשתמשת בה לעיתים קרובות.

'שום דבר רציני, סקס מידי פעם'. פחח. עאלק סקס.

'נטול רגשות?', וידאתי הריגה.

'נכון', הוא ענה. התעצבנתי.

'כן ולא. אבל נעזוב את זה', עניתי.

'אנחנו באמת עוזבים את זה', הוא כתב.

'עזבתי, ממש', שלחתי.

'לא מבין למה החזקת מלכתחילה'. חצוף.

'כי רציתי. לא חושבת שאני כלום בשבילך', עניתי.

'כלום לחוד, ורגשות לחוד. אין קשר', הוא ענה. מה? מה זה אומר בכלל?

'הרגשתי שאתה נפתח אלי', ניסיתי.

'אני לא. אבל סך הכל את סבבה. רק אל תטעי במסקנות שלך'. 

...

"סך הכל את סבבה"?

seriously?

זה פשוט לא שווה תגובה.

הבחור השני בחיי, המוזיקאי המדהים תכול-העיניים, מסובך מידי אף הוא.

הוא לא מניאק [אני חושבת] ופתוח בהרבה מא' המסתורי [א' הדפקט, מעכשיו].

אך אבוי, איך כל הטובים תפוסים, הומואים או דפוקים לאללה. הוא היה בשתי מערכות יחסים כבדות - אחת של חמש שנים, השניה של שש שנים - ברצף. כלומר, הבן אדם היה במערכת יחסים 11 שנה.

והנה באתי אני וחשבתי לתומי שיצא מזה משהו.

אבל סעמק וכמו תמיד - לא יצא מזה כלום. ואין לי כוח לכתוב על זה.

שריטה מהלב לסיום:

יש לי ראש

ובראש יש לי קנבס

ועל הקנבס צבעים

וכל צבע הוא רגש

וכל רגש הוא כתם

וכתמים לא יורדים.

הבנתי פתאום

שהציור שבראש

הוא תבנית, קווי מתאר

רציתי שתתאים

אבל כתמים לא יורדים

אני צריכה לצייר מחדש.

אין ללב הזה כוח.

הלב הזה עצר.

אני מתוסכלת, מאוד. ושהכל יישרף עכשיו.

קשה, העסק הזה. 

לצאת מעצמי ולכתוב משהו אמיתי.

תכלס, זה פשוט הצד הבאמת רע שלי. נעים מאוד:

הוא הביט מעלה, עיניו מצטמצמות אל מול השמש. הגשם פסק וזה משמח אותו, כי הגשם מרטיב את הלחיים והמים חודרים תחת הבגדים, והוא מרגיש כאילו מזג האוויר הסוער כופה עצמו עליו ודורש ממנו את נשמתו. הוא חשב לעצמו, שמזל שיצא מהבית היום. מזל שלקח את גורלו בידיו - והוא אפילו לא מאמין במזל או בגורל. אם תניח את חייך בידי אמונות מופשטות ומופרכות ותתן להן להנחות אותך, תאבד שליטה. אל תתמסר למזג האוויר, ואל תאמין בשטויות. צירוף מקרים זה הדבר המופרך ביותר שהוא מוכן להאמין בו.

הוא הגיע לצומת, הביט ימינה ושמאלה. הוא פנה ימינה. 

זאת אומרת, הוא חשב לעצמו, כשעוד האמנתי במזל זה לא הוכיח את עצמו. חשבו כמה קל זה, הוא פנה לקהל הדמיוני בראשו, להאמין שמזלך באמת בוגד בך ברגעים קשים. כמה קל להיכנס למרה שחורה ולחשוב ש'אין לך מזל'. הוא חצה את הכביש וסידר לרגע את שולי חולצתו בחוסר ביטחון.

הוא המשיך לנאום לקהל הדמיוני בראשו, שהאזין בדריכות עד כה ורק חיכה למוצא פיו.

בכל מקרה, ידו תופפה על גדר שחלף על פניה –  שניים-ארבעה-שמונה מוטות ברזל קטנים –  אבא תמיד אמר שעלי לקחת את חיי בידי, לשלוט בהם ולא לתת להם לשלוט בי. זה בדיוק מה שאני עושה, ביטלתי את כל האמונות השטותיות שלי. לא מזל, לא עין הרע, לא חמסות ולא טפו טפו טפו. רק צירופי מקרים, רק אנשים מניפולטיביים, רק הרגל בלתי נלאה מהילדות שאמא החדירה בתודעתי - לנעול קודם את נעל ימין, ואז את נעל שמאל, ואז לקשור את שרוכי נעל שמאל, ואז את שרוכי נעל ימין. כדי שתתחיל בימין ותסיים בימין ויהיה לך יום טוב. אמא מאמינה בכל לבה שאנשים עושים עין רעה ושאסור לספר דבר לאף אחד. 

בפעמים שהוא ניסה לעמוד מולה ולומר לה, 'אמא, זה הכל פסיכולוגי. כשאת יוצאת מהבית בהרגשה שבכוונת הבריות להרע לך, את אוטומטית פוגעת בתפקוד שלך עצמך. והכל במו ידיך. תפסיקי לקלקל לעצמך כבר.', היא אמרה לו שהוא מדבר שטויות. מה אמא יודעת על שטויות אם היא מאמינה בהן? אז הוא הפסיק להזהיר אותה מפניהן. היא שלהן עכשיו.

הוא המשיך ללכת וחשב לעצמו שמזל שהוא יודע לאן הוא שייך - והוא אפילו לא מאמין במזל. והוא יודע.

הוא חלף על פני המכבסה והעיף מבט פנימה, כתמיד, ונכנס לקיוסק ליד כדי לקנות חפיסת סיגריות. הוא פתח את החפיסה וספר את הסיגריות, נוגע בכל סיגריה, כמו מחלק להן מספרי ברזל. מה עוד נשאר לבן אדם בחיים האלה, המחשבה פרצה לראשו, והוא סילק אותה בביטול כיוון שהמהות נגלתה אליו מזמן, וההיגיון אומר שאין שחר למחשבות חסרות שחר.

הוא הסתובב לכיוון היציאה מהקיוסק. הסתובב פעמיים, תר במבטו אחר אותו פריט נשכח ודמיוני כדי לוודא שהוא אכן לא קיים, ופנה החוצה. אישה עם עגלת תינוק בדיוק קרבה והוא בלם עצמו בשנייה האחרונה מלהיתקל בה ובעגלה המצועצעת והמטופשת שלה. האמהות הצעירות הללו עם העגלות המטופשות שלהן. צריך לאסור כניסה לעגלות, לכל מקום שהוא. 'סליחה', מלמל במגושמות, הסתובב שוב ויצא מהקיוסק בראש מושפל והליכה מהירה. מסדר את שולי חולצתו בצורה כמעט אוטומטית. מכחכח בגרונו וחושב, שאיזה מזל שהמסלול חזרה לביתו כבר לא ארוך. והוא אפילו לא מאמין.

המפתח הסתובב בחריץ המנעול שמונה פעמים בדיוק, ובזמן שהמנעול נאנק בכל סיבוב, הוא עמד ורטן לעצמו, מכחכח בגרונו כדי לכסות על רעש המנעול המסתובב שוב ושוב ו

שמונה כחכוחים על שמונה סיבובים, ארבעה לכל כיוון. מספרים זוגיים.

מהמכולת עד דלת הבית, עשרים צעדים. מספר זוגי. כשמספר השקיות עולה על ארבע, שתיים בכל יד, מספר הצעדים מכפיל עצמו לארבעים. קול ההיגיון שבראשו מזכיר לו כי הוא בסך הכל שומר על המאזן המספרי ועל נפשו מהטירוף שבחוץ.

מהדלת עד לחדר השינה, הוא בדרך כלל מגיע לשלושה עשר צעדים. פגיעה כפולה, כיוון שכדי לתקן זאת למספר זוגי, עליו למשוך בשולי חולצתו מספר אי-זוגי של פעמים. מינוס ומינוס הם פלוס, הוא מזכיר לעצמו. קול ההיגיון שבראשו אומר לו כי הוא מינוס, ולכן, עד שימצא את המינוס שישלים אותו לפלוס, עליו לעבור מבחנים יומיים שיוכיחו כי הוא ראוי לפחות להיקרא אפס.

זה לא מכבר, הייתה לו מינוס. והוא אהב אותה וביחד הם היו פלוס אחד זוגי ומאושר.

שלושים ושתיים התמונות שלה על קיר החדר שלו, שכמובן ממוסגרות ותלויות במרחק שלושים ושניים מילימטרים אחת מהשניה, לא הסגירו את זעמו על מעשיה [בשלושים ושניים מילימטרים ישנם 3.2 סנטימטרים. השילוב בין הפנים שלה לעובדה הזאת, הדליק אותו מאוד והשכיח את הזעם]. היא החליטה לשכב עם פלוס, ולכן היא לעד תישאר מינוס. וגם הפלוס הפך למינוס, מגולגל באותו השטיח יחד עם הזונה הזאת.

המחשבה על חילול הקודש הזה, גרמה לו לרצות להכפיל כל פעולה בכל אותו יום ארור, כמו כל יום ארור, רק כדי לפצות על החוצפה שלה. שוכבת עם פלוס. זונה חסרת ערך.

כדי לאזן את הערך, עליו להוציא כל תמונה ממסגרתה, לנקותה מהאבק הדמיוני שצברה וכן את הזגוגית המגנה עליה. כך יוכל לירוק לה בפרצוף, שלושים ושתיים יריקות כפליים.

קול מים מבעבעים וכפתור קופץ. עצבנית, מיתרים, גיטרה, מוזיקה, רגש, עצובה, אפ, חץ, שלט, לאיבוד.

כפית נס, כפית סוכר, מים קצת אחרי החצי והשאר חלב. זה כמעט מאוזן. 

כוס שניה היום, לא דרמטי. כל השאר, דרמטי. שיעורים, לימודים, לכתוב לכתוב, לחשוב לחשוב על דברים שאולי פחות בא לי לחשוב עליהם. אני לא סטודנטית טובה, כואב לי התחת כשאני נאלצת לשבת כל כך הרבה שעות וללמוד. לעשות - בזה אני טובה. לקום ולעשות משהו כבר. גם בלדבר אני טובה. גם בלכתוב. גם ב-.

יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב. כל הבוקר כבר, הצהריים גם. כשאני עייפה נפשית, אני מאבדת את היכולת להפריד עיקר מטפל, ונשארת עם שתי אופציות קיצוניות ומטרידות - או שהכל חשוב, או שהכל לא-חשוב. החיים נדבקים לגוש אחד ומהם מטפטפים עניינים חשובים או בכלל לא חשובים, על כולם אני חושבת, את כולם אני יודעת בעל-פה.

לגימה ראשונה, הראש כמעט נקי, מלא בקפה. בוקר, חדש, נוצץ, גשם. גשם? חם.

לגימה שניה, מכריחה את עצמי להתנתק מהכוס. יש לי נטיה לשתות מהר, גם קפה. יש לי נטיה למהר, רק לא למקומות. במקומות, אני מאחרת כרונית. ברגשות, אני הראשונה להרגיש. אני ממהרת לשמוח, אני רוצה לשמוח. אני רוצה לסמוך. אבל, חבל.

לגימה שלישית ורביעית מגיעות יחדיו. בניגוד גמור ללגימה הקודמת. אולי זה מהמקרים האלה, שכל לגימה שונה מקודמתה אבל עיקרון השתיה נשאר אותו הדבר. 

לגימה חמישית וסטופ. עובדה: יכולת החרטוט שלי, המודגמת בלגימה לעיל, עוזרת לי להישמע כאילו יש לי מושג קלוש מה קורה סביבי, ומשיגה לי ציונים לא רעים. חוץ מאלה שרעים. הם רעים מאוד, אבל לא בגלל יכולת החרטוט או חוסרה. הם פשוט נולדו כאלה.

לגימה שישית וגדולה, שבעצם מתפרקת לי בפה לשתי לגימות. הספל כמעט ריק והקפה פושר. המבט כמעט ריק והחיוך פושר. החיוך כמעט ריק והטיוח פושר. הטיוח כמעט ריק והחום פושר והאיפור נוזל. בחורה עם עקרונות, רבותי, בחורה עם עקרונות. עקרונות דינאמיים?

אני לא זוכרת איך הגעתי מלגימה שישית ובעצם שביעית עד לעשירית. תמיד אני זאת שזוכרת, שרוצה, שמרגישה, שצריכה, ששולחת, שעושה, שבאה, שהולכת, שמסתובבת ומסתובבת חזרה, שחוזרת, שיושבת ומחכה ומחכה ומחכה. עובדתית, זו אני. עובדתית, נמאס לי. אז עובדתית, אני משתנה.

נשארו בערך עוד שתי לגימות. למה זה תמיד ככה למה זה תמיד נתקע למה כשאני נכנסת כבר אין דרך חזרה והמסך נסגר והאורות כבים והבמה הזאת רודפת אותי אני תקועה עליה בלי נגנים ובלי אלוהים ובלי אף אחד פותחת את דלת החדר וכולם מתים ואני לבד וזה הסיוט הכי נורא והכי גדול והכי כביר והכי מגרה והכי לא סקסי והכי רודף והכי תופס והכי משסף את הגרון בתנועה חדה אני אוהבת את זה אתה כבר יודע.

ואז נגמר הספל,

ושוטפים כלים.

והחיים ממשיכים.