טוב, זה המצב.

יאיר לא יצר קשר כבר שבוע שלם - גם אני לא, אבל לפני כן אני כמעט תמיד יזמתי. 

החלטתי להניח לו, לא רשמית, לא שיחת יחסינו-לאן [כי אין טעם, אין יחסים הרי], אבל רק לתת לו לנשום ולראות מה קורה.

היום הוא הופיע עם ידיד שלנו. בעקבות אירועי ההופעה הקודמת, החלטתי שאני לא הולכת אלא אם כן אקבל הזמנה אישית. אני לא גרופית, ולא אעמוד ליד הבמה ואחכה לך. לא יקרה. אתה רוצה לראות אותי? אתה יודע איפה אני. 

והוא לא יצר קשר ולא אמר כלום.

והוא בטח לא חושב עלי, לא לשניה.

הוא בטח לא מביט בקהל ואומר לעצמו 'וואלה, היא לא כאן'. 

וזו גלולה כל כך מרה לבלוע, לדעת [ולהבין] שאני לא חשובה ולא נחשבת ושאין בינינו כלום.

אני מאוכזבת ממך. זו האמת.

ועכשיו, הלאה.

אני רוצה לכתוב איזה פוסט פוליטי מהמם, אך אלו מכם שמכירים אותי וודאי יודעים כי איני לוקחת חלק בשיח הפוליטי. פשוט לא בעניין. 

יש הטוענים שאין שום הפרדה בין האישי והפוליטי וגם לא יכולה להיות. עצם זה שאני חיה כאן, אני חלק מזה בין אם ארצה בכך ובין אם לאו.

ובכן, לאו. לא בא לי.

אני צורכת-חדשות פאסיבית למדי, רק כשמישהו נושף עלי ענן פוליטי, אני נאלצת לספוג קצת ומנסה להשתעל את זה החוצה אח"כ. לחיות כאן קשה מספיק בלי להיכנס לכל מערבולת זיוני-השכל הזאת.

מהמעט שספגתי, אני יודעת שזה לא שהתקשורת עוברת לנושא בוער, היא זו שמבעירה נושאים.

תמיד שנאתי את העובדה שמבזקי החדשות משודרים כל חצי שעה-שעה. מה כבר יכול להשתנות בתווך הזמן הזה, ולמה לעזאזל לחפור לנו על זה? עם הזמן, הבנתי שכך רועים את העדר. זה כבר מזמן לא "זכות הציבור לדעת".

לא לא. לא קונה.

זכות הציבור לדעת מה שאנחנו רוצים שהוא יידע, בזמן שאנחנו רוצים שהוא יידע את זה, תחת מעטה של זכות אמיתית לידיעה מלאה, טובת הציבור, שקיפות ומנהג לאומי ["חייבים לשמוע חדשות כל שעה, בגלל המצב כאן". נגיד].

וכמובן, הזכות לשלם מסים. טפו.

בכל מקרה, כבר שנים אני טוענת שאין באמת סיבה לקרוא את כל השטויות הללו או להאזין להן, מאחר ויש כל כך הרבה שאנחנו לא יודעים. המון.

מי שחושב שהוא יודע חצי דבר על הנעשה - לא מתקרב לאיזו שהיא ידיעה. לא מתקרב לאמת. כשאני שומעת אנשים מדברים פוליטיקה, למעט עצבים, ארס והרבה גועל, אני שמה לב שלרוב הם מדברים בספקולציות. מה הטעם בלדבור ספקולטיבית שוטפת? מסתבר שזו שפה בינלאומית, חשוב לדעת. משנה הבאה בבגרויות.

אני חושבת שהמחאה בקיץ האחרון ניסתה ליצור אמת קולקטיבית, או להרים את האמת החבויה אל מעל לפני השטח, ואין ספק שזה סחף את המדינה, לכאן או לכאן, אך כמובן שהלכלוך והסירחון הפוליטי דבקו בה מהר, וכתמים פוליטיים הם הקשים ביותר להסרה. ברגע שהם דובקים בעם והעם בהם, לא יעזור לנו. כמו חומצה, הם שורפים וקורעים אנשים אחד מהשני.

[מאחר וכולם כאן נורא "מעורבים פוליטית", כי הם מאזינים לחדשות ויודעים הכל, הם אוהבים להתפלש בזה ולהפגין את הידע הפוליטי המדהים שהם צוברים בזכות התקשורת, מה שרק מעמיק את הקרע].

יתכן ועד עכשיו כתבתי את המובן מאליו - שוב, אני ממש לא מוצאת את עצמי בנושא הזה.

למה בכל זאת, אני כותבת את הפוסט הזה?

וול, לאחרונה עלה נושא מהגרי-העבודה/הזרים/הסודנים, איך שלא תקראו לקבוצת האנשים הזאת.

דעתי לגבי 'עובדים זרים' הייתה שם תמיד, ונותרה כשהייתה - ראשית, בואו נדבר תכלס. יש עבודות שישראלים לא יעשו? יש. הם עושים את העבודות הללו? עושים. וצר לי, לא רק שהם עושים, הם גם לוקחים פחות [ליתר דיוק, נותנים להם פחות] ועושים את העבודה טוב יותר.

שנית, יכולתי ללכת על השביל הרגיש יותר ולכתוב 'תזכרו מה עשו לנו לפני 60 ומשהו שנים באירופה. לזכור ולא לשכוח', אבל באמת - שכחנו. לא, לא שכחנו לאומית. אל דאגה, פסטיבלי הזיכרון עוד ישנם, משואות, ידיים רועדות, כל הג'אז. המכונה הרשמית עובדת.

הזיכרון הקולקטיבי, של העם עצמו, נמחק מזמן [ולראיה, מצב ניצולי השואה בארץ].

אנחנו עושים להם, לזרים, מה שעשו לנו ב-35. מה עשו לנו ב-35?

מה שעשו לנו במאה ה-15. מה עשו לנו במאה ה-15?

מה שעשו לנו במצריים. מה עשו לנו במצריים?

שלושים שנה, לך תזכור.

אבל גם לא בשיח הגירוש-בעד-או-נגד עסקינן בפוסט הזה. אני לא בטוחה מה המספרים המדויקים של האורחים מארצות אחרות בארצנו, לא בטוחה כמה מהם במעגל העבודה בצורה חוקית או לא, לא בטוחה מה משמעות הנזק, אם בכלל. עזבו לא בטוחה – לא יודעת. אומרת תכלס.

אני רואה את המצב ברחובות ואני מודעת למצוקה בדרום תל-אביב, אם זה חברות שלא יוצאות מהבית בשעות מסוימות [בטח שלא לבד, בטח שלא ברגל], אם זה חברות שכבר חוו את המרמור וחוסר המעש של אותם אנשים על בשרן, ואם זה חברים שגרים באזור ונאלצים להתמודד עם חוסר הביטחון, המצוקה שקבוצת האנשים הביאה עמה ומשרה על השכונה [לא לשכוח שתחילה הוגדרו כפליטים והם אכן הגיעו ממדינות קשות] והזנחת העירייה והממשלה.

אני לא באה בטענות כלפינו. לא, המצב הזה מורכב מרסיסי אדם קטנים. כפי שכתבתי, אני מודעת היטב למצב בדרום תל-אביב [ובדרום הארץ גם, איזור שמזמן הפך למערב הפרוע. רק, בדרום].

הפוסט הזה לא עוסק בצדק - אני לא יודעת מי צודק ואני לא חושבת שמתפקידי לקבוע.

אני לא אוהבת לרומם צד אחד כדי ליצור שיוויון. אני חושבת שזו שיטה עקומה.

לא פמיניזם ולא סודניזם ולא ציוניזם - פשוט שוויוניזם. ובשפה פחות אוורירית ויותר מקורקעת: פרטים מאוזנים.

החלטתי לכתוב את הפוסט הזה בעקבות ההליכה חזרה לביתי אתמול בשעת לילה מאוחרת.

אני הולכת ברחוב, לבד. נפרדתי מהחברה בדרך לביתה, והמשכתי לבד. אני גרה ממש במרכז תל-אביב ואחד הדברים שאני אוהבת בסביבה הזאת היא שתמיד יש אנשים ברחובות. אין מצב שיקפוץ עלי פסיכופט מאיזו סמטה חשוכה וגם אם אקרא לעזרה, אף אחד לא ישמע.

אני לא נושאת עמי גז מדמיע או שוקר, מתוך מחשבה שאם חלילה יקרה לי משהו, הסיכוי שפיזית ונפשית אוכל לחטט בתיק, לשלוף את הבקבוק, לסובב את הנצרה ולהתיז לעיניו של התוקף [מבלי שתרסיס הפלפל הנוראי ייכנס גם לעיני או שאשאף אותו גם אני בטעות - וזה סביר, כי אני והתוקף נהיה צמודים למדי], הוא קלוש ומגוחך.

עוד כשהלכתי עם החברה, היו בחורים שנדבקו אלינו. מילא דיבורים, אבל אחד מהם גם חצה איתנו את הכביש כשניסינו להתנער מהם. 

לפני שהמשכתי הלאה, עמדנו החברה ואני בפינת הרחובות דיזנגוף ובר-גיורא [מרכזי מספיק?], שני בחורים חלפו על פנינו. אחד מהם סקר אותי ואמר בטון מטונף 'הייתי הולך עלייך'. 'לך הבייתה', אמרתי. הוא חייך חיוך דוחה והמשיך ללכת.

אני שונאת את חוסר האונים שבסיטואציה. אין מה לעשות נגד מבטים ואנשים דוחים שכאלה. תמיד היו, תמיד יהיו וככה זה.

אני והחברה נפרדנו, ושמתי לב ששני הבחורים מקודם חצו את הכביש, עצרו והסתכלו עלי, וחיכו לי שאחצה גם כן.

לא חשבתי שמשהו יקרה, מאחר ואני על דיזנגוף, ליד הסנטר, אנשים עדיין הולכים ברחובות ומכוניות עוברות כאן. בכל זאת, מיהרתי לעבור על רשימת החברים בפלאפון ולחשוב מהר למי להתקשר. העיקר לא ללכת את מעט הדרך לבד [לבד עם הבחורים הדושיים הללו]. השעה הייתה כמעט 3 לפנות בוקר, ולא רציתי להעיר אף אחד. שלחתי הודעה לחבר טוב אבל תיארתי לעצמי שהוא בטח ישן.

חציתי את הכביש ולא הבטתי בהם לרגע. פשוט המשכתי ללכת. הם הסתובבו אלי והלכו איתי ברגע שעברתי לידם. הם ניסו למשוך את תשומת לבי על ידי הערות דוחות על הגוף שלי ומה הם רוצים לעשות לו. לא מתייחסת.

אחד מהם אז נעמד בדרכי והלך לפני [עם הגב לכיוון ההליכה, הולך אחורה] וממשיך בשטף הדוחה. מסתכלת דרכו, לא מתייחסת.

חששתי שהם ממש ילוו אותי לבניין בו אני גרה, אבל הם עזבו אותי כשאנשים אחרים עברו לידנו והביטו בהם בתמיהה.

כבר קרו לי מקרים גרועים בהרבה. מדובר בילדים-מתלהבים-משועממים-ותו-לא, אבל הקו שבין ילד-מתלהב-משועמם-ותו-לא לבין ילד-מתלהב-משועמם-שמטריד-מינית, מה זה דק.

בסיטואציות ותקופות אחרות בחיי, נאלצתי להתמודד עם בחורים גרועים בהרבה - כאלה שכופים את עצמם, כאלה שמכאיבים בכוונה, כאלה שעוברים לידי ברחוב וחושבים שהם יכולים לשלוח ידיים, להצמיד אותי לקיר. בחורים באוטובוס שממששים את הירך שלי ונהגי מוניות ששואלים אותי אם אני זורמת איתם.

[אוה, הפעם ההיא שנהג מונית העמיד פנים שהוא חוטף אותי. מיותר לציין שאותי, זה פחות הצחיק].

אני יכולה לספר לכם שגרתי במקומות מאוד הומוגניים - בישוב קטן ובישוב קטן פחות, שם כולם נראים אותו דבר, לובשים אותם בגדים. מקומות המאופיינים במה שנקרא - רמה סוציו-אקונומית גבוהה. לא, בישוב שלנו אין סודנים, אריתראים, הודים, מהגרי-עבודה, זרים - נו, כל השחורים האלה שאין להם שום מידות ותרבות. כי הם מסודן, כאילו.

אני מדברת על יפי הבלורית והתואר, חברים בצופים ושחקני כדורסל, מלח הארץ וחובבי פויקה.

קשה לי להגיד בלב שלם שבחלופי על פני קבוצת האנשים מסודן או אריתראה, או על פני מחסום לשטח פלסטיני, משהו בתוכי לא מתכווץ לרגע - בכל זאת, גדלתי כאן. וגדלתי קרוב. לא יכולה לומר שהם לא הפחידו אותי או הביטו בי במבט מטונף וזדוני גם כן. לא יכולה לומר שלעיתים, הנוכחות של השוהים מארצות אחרות כאן לא מאיימת, לא יכולה לומר שהם תורמים לכלכלה הישראלית ולשוק העבודה [מנותקת-מנותקת, אבל קאם און. אלא אם כן אני טועה]. לא יכולה לומר שאנחנו נותנים להם להיטמע כאן, לא יכולה לומר שאנחנו עוזרים להם לעזור לעצמם [כדי שבסופו של דבר, יוכלו או להשתלב כאן בצורה אנושית ותקינה, או לחזור למדינות מהן באו עם כלים להתמודדות ולהקמה מחדש]. לא עוסקת בצדק, זה ממש מורכב מידי.

הנקודה שלי, בפוסט הזה, בשלוש מילים:

אנשים הם אנשים.

ואני יכולה להגיד לכם שאם משהו היה קורה לי אתמול, האמהות של הבחורים המטומטמים שהציקו לי היו מספרות כמה הם חביבים ואהובים על כולם. משחקים כדורסל ומגדלים צבי-ים והולכים לכל פעולה שהשבט מארגן, ומנגנים בפסנתר [רק את "יונתן הקטן", אבל מנגנים. אל תקשו] והציונים שלהם גבוהים כמובן, והם בכלל מועמדים לטיס. והם רק השתעשעו.

Boys will be boys.

שכולם ממש מופתעים ובהלם ולא מבינים איך בכלל הגיעו לזה שהבחור הזה, הישובניק הלא-סודני והלא-אריתראי והלא-שחור והמאוד לבן והמאוד מוצלח בכל קנה מידה לאומי-יהודי וישראלי-שורשי - איך הוא חשוד בכלל?

ויתרה מכך - בטח הבחורה ביקשה את זה. הולכת לה ככה לבד בלילה, גרה בתל-אביב, מתלבשת חשוף [בואו ניישר קו - לבשתי טייץ וגופיה. חשוף? איי ת'ינק נוט], מענטזת להם מול הפרצוף. מה היא חשבה שיקרה?

ועוד אין לה גז מדמיע בתיק? נו, הנה. היא רצתה את זה.

למה היא לא התקשרה למישהו אם הרגישה מאויימת? כי היא רצתה את זה.

למה לא קראה לעזרה מהעוברים והשבים? נו, אמרנו - היא רצתה את זה!

קחו את הנוסחא הזאת – בחורה [או בחור] הולכת לבד בלילה ובחורים מטרידים אותה או – לא עלינו – אונסים אותה [או כל נוסחא אחרת שציינתי לפני כן] ובמקום חבריכם מהכיתה ומהישוב, הציבו את האורחים מארצות אחרות, תבלו בנושא חוקיות-כן-או-לא ומוצא-מעיד-על-טיבו-של-אדם, הוסיפו לזה שער בכמה עיתונים, והרי לכם ספין.

אני לא אומרת שהאנדרדוג הוא בסדר מעצם היותו אנדרדוג, או בכלל. לא מתעסקת בבסדר או לא, ואפילו לא מתייחסת למעשים המיוחסים להם או לבחורים שדיברתי עליהם – אף אחת לא מבקשת אונס, ומטרידים באים בכל הצורות, הצבעים והגדלים. זו הפואנטה.

אני טוענת שאנשים הם אנשים, ואנסים הם אנסים, שחור, לבן, צבר או לא.

והתקשורת מבעירה את מה שאומרים לה להבעיר ושורפת את מי שאומרים לה לשרוף. ובכל פעם שאתם קונים עיתון ועושים 'שייר', ומקליקים ביו-טיוב ומדליקים טלוויזיה או תחנת רדיו, אתם תורמים לרייטינג ונותנים לגיטימציה לחוסר הפרופורציה המטורף הזה. והוא לגמרי קיים.

וכך רועים את העדר, וכך שולטים בנו באמצעות פחד, וכך עושים על חשבוננו צחוק וקופה ומה שלא תרצו.

שכחנו דברים אחרים,

לפחות את זה תשאירו בתודעה הדינאמית שלכם, קצת.

תודה.

אני יושבת עכשיו בבאצ'ו, בקינג ג'ורג'. במהלך החזרות, אמר לי אחד השחקנים שזה בית הקפה של כל המוזרים של לב ת"א - ועד שהוא ציין זאת, לא שמתי לב שיש כאן בית קפה בכלל. אם כבר, ישבתי בסטריטס.

יצא לי לשבת כאן כבר פעמיים אני חושבת.

ועכשיו אני יושבת כאן שוב, עם הלפטופ, כותבת. אני צריכה לקרוא את 'כטוב בעיניכם' למחר, ולהתחיל לעבוד על הפרזנטציה לשיעור כתיבה.

החלטתי לעבד את הסיפור 'ילדה עם שיער מוזר' של דיויד פוסטר וואלאס, למחזה קצר. קראתי את הסיפור כמה פעמים, גם בעברית וגם באנגלית, והוא פשוט נהדר בעיני. המרצה [ליתר דיוק, מנחה. ליתר דיוק, בתיאוריה] הוא ראש החוג שלי, זה שלו שימשתי כעוזרת במאי סמסטר שעבר. לעולם לא אקח שום שיעור בחירה עם הבן אדם הזה שוב - לעולם. שנה הבאה אני יודעת שיהיה לי איתו שיעור חובה [בשמונה וחצי בבוקר! אתה באמת לא יודע שאתה מרצה משמים? איזה חוסר מודעות עצמית, אלוהים], ואם כבר אעיז לשכוח את זריקת הזין האדירה שלו עלינו, אקח שיעור בחירה שיקדם אותי משמעותית, ותו לא. אוף, הוא מעצבן אותי.

בקיצור, כשאני מרגישה שזורקים עלי זין, אני זורקת חזרה. הבעיה בתגובה הזאת, בלימודים, היא שזה דופק אותי בסופו של דבר. יש לי שבועיים לעשות משהו עם העיבוד הזה. ויום שלם לקרוא את 'כטוב בעיניכם'. אע.

אני במצב רוח ממש טוב - יצאתי עכשיו מפגישה מעולה עם הפסיכולוג שלי. הרגשתי התקדמות משמעותית. 

עד עכשיו דיברתי על המובן מאליו [כביכול], דברים שקורים לי ביום יום. אני בונה את האמון שלי בו לפי התגובות שלו, מנסה להבהיר לו שאני לא אוהבת ששותקים איתי. שאני די חופרת ומתפזרת בדיבור, והוא חייב למקד אותי, וזה דורש ממנו תשומת לב אמיתית. וואללה, הבן אדם קלט.

היום היה לי קצת קשה להסתכל לו בעיניים. זה קורה לי עם כולם, כשאני נכנסת למצב רוח מעורער. בגדול אני בסדר, אבל אתמול נסדק לי קצת הרצף.

כבר הייתי בדרך לביתי אתמול בערב, אחרי יום עמוס ומעייף [על עקבים!], כשבחור התחיל איתי. כדאי לדעת - אני לא אוהבת שעוצרים אותי באמצע הרחוב, זה אוטומטית מסריח וחשוד בעיני. אני תמיד בדרך לאנשהו, ואני לא אוהבת שעוצרים אותי בדרך. הייתי עם אוזניות, והבחור אמר משהו על שיער מגניב. חייכתי והנדתי ראשי לאות תודה. הוא ממש עצר והתחיל שיחה, ואני הכרחתי עצמי לעצור, שלפתי אוזנייה אחת בחוסר רצון מופגן ואמרתי 'כן?'. הוא הציג עצמו, שאל לשמי, ודיברנו קצת. בקיצור, הרעיף עלי מחמאות [לא מובן מאליו, השתדלתי להרגיע את העצבים של סוף היום ולהודות לו בכנות רגועה], ולבסוף הציע שאולי נחליף מספרים. אמרתי שאני יוצאת עם מישהו, ותמונה מנטאלית של יאיר עלתה אל מול עיני, והלב קצת התכווץ. 'יוצאת' זו הגדרה חמודה, ואולי לא מדויקת. העניין הוא, שאני לא מעוניינת באף אחד אחר כרגע. 'טוב, אני מקווה שהבחור מעריך מה שיש לו', הוא חייך. דמעות נקוו בעיני לשמע המילים הטובות הללו. הוא לא, רציתי לומר. הוא ממש לא. הוא כמו כולם כנראה. ודי, אין לי כוח לזה. ואני לא באמת יכולה להגיד לך את זה. אני רוצה שהיום הארוך הזה ייגמר, בבקשה. עליתי הבייתה עם קוצר נשימה מתקדם, הנחתי את שקית הקניות על הרצפה, נשכבתי על המיטה וניסיתי לנשום עמוק ולאט. למלא את עצמי אוויר ולרוקן את הגוף לאט, בשליטה. בכי היסטרי של כמה דקות, אין לי כוח לזוז. כל הגוף כואב לי. הלב גם.

קיוויתי לשמוע מיאיר כל היום, ולא שמעתי. בשבת בלילה הייתי באירוע של חברים, השתכרתי והתקשרתי אליו. לא ענה - הוא נרדם. ולפני כן הוא אמר שנדבר ולא דיברנו. וקשה לי, כשאומרים לי שנדבר ולא מדברים. ידעתי שהוא נרדם, הוא היה עייף, אבל קיוויתי שיום אחרי כן הוא לפחות ישלח הודעה נוסח 'היי, סורי. נרדמתי'. אבל כלום. אני כבר לא יודעת אם זו ציפייה או תקווה וזה חונק אותי שאני לא מקבלת מה שאני רוצה.

הדלקתי רדיו-בודהה ונרגעתי. נשמתי לאט. די, אמרתי לעצמי. די, תתנערי מזה. אמרתי בקול רם. קמתי ונשמתי עמוק. אני בסדר.

מאוחר יותר, יצאתי להליכה עם חברה, וכמה דקות לפני כן שלחתי ליאיר הודעה - 'יכולת לפחות לתקשר איתי היום איכשהו...'. ויצאתי.

חזרתי אחרי הליכה ארוכה [מכיכר דיזנגוף, כל רוטשילד עד הרצל, דרך נחלת בנימין ואיכשהו לפינסקר. עיקוף כזה] ועוד המשך שיחה על ספסל עם החברה, וראיתי שיאיר בדיוק התקשר אלי. התקשרתי חזרה.

'מה זז?', הוא שאל. סיפרתי לו על ההליכה ושהיה טוב. 'נסי לרוץ, זה מוציא אפילו יותר', הוא צחק. שנינו לא בקטע באמת.

הוא אמר שהוא עבד כל היום, שזו תקופה ממש עמוסה. 'כן, אתה נשמע עייף, חפור ומבואס קצת', אמרתי. 'לא', הוא אמר, 'אני בסדר, פשוט עייף'.

שתיקה.

'אז מה', הוא פתח, 'התבאסת עלי, אה?'.

'האמת שכן', עניתי.

'אבל נרדמתי, כפרה עלייך'. הוא הורס אותי.

'אני יודעת שנרדמת, כפרה עליך', עניתי בחיוך, 'פשוט קיוויתי לשמוע ממך היום'. הוא שתק. 'קיוויתי, לא ציפיתי. יש הבדל'. הוא צחק.

'חפרנו בזה לא מעט', הוא אמר, 'שאני...בן אדם כזה'.

'כזה, איך?', שאלתי

'כזה...נעלם קצת לפעמים, מתמקד יותר במוזיקה לפעמים', הוא נשמע קצת מעופף. 'לא שאני נותן דין וחשבון, אבל את יודעת...אני לא בקטע של להיות מניאק, אני פשוט אומר...', הרגשתי שהוא קצת מסתבך עם עצמו. לא דברן. הכנות שלו נוגעת ללבי.

'אתה ממש לא מניאק, אתה בן אדם מקסים', אמרתי ברכות, 'אתה בן אדם טוב'.

הוא שתק לרגע ואמר 'אוקיי', ברכות גם, ואז בחיוך - 'אז מה תלונת ההנהלה?'. הוא גרם לי לחייך.

'ההנהלה לא מתלוננת, אני רק אומרת שקיוויתי לשמוע ממך'. 

ואיכשהו המשכנו הלאה. אבל תכלס, התבאסתי.

אז היום, אצל הפסיכולוג, סיפרתי לו על זה והסברתי את הבעיה שלי - אני נורא נידי. אני צריכה תשומת לב, ספציפית מגברים. מה שאומר שכשאני נכנסת למוד הזה של צומי, אין מצב להתקשר לחברה. לא אופציה מבחינתי. זה חייב להיות גבר, והוא חייב לתת לי מה שאני רוצה - להתייחס אלי. לא חייבים להיפגש, אבל חייבת יחס. כדי לקבל את היחס הזה, אני מוכנה לרמוס את עצמי לגמרי. אני תולה הרבה מאוד בקבלת היחס הזה, גם מבחינת הקשר בינינו וגם מבחינת הערך העצמי שלי. אם אני לא מקבלת אותו, הכל נהרס מבחינתי. הדרך היחידה שלי לשמור על עצמי [בקטע של כבוד עצמי מסוים], היא לשכנע את עצמי שאני כועסת על הצד השני. אם לא, אני מוכנה לעשות מה שיגידו לי כדי לזכות ביחס. להרגיש שאני ממששת את ההערצה שלי - כי זה מה שאני יודעת לעשות. להעריץ, לקבל יחס מתוך השפלה והנמכה עצמית. בחמישים הדקות שלנו היום, הבנתי כל כך הרבה על עצמי. לא נעים לי להבין את זה. מביך אותי נורא. 

הסברתי לו על השיעור בחשיבה בימתית, בו לימדו אותנו על תגובת הקהל למופע - קבלת המופע נעשית מתוך בחירה, בחור בשם קולרידג' הגדיר את זה כ"השהייה מרצון של חוסר האמונה". כלומר, אתה בוחר להאמין במה שאתה רואה מולך וכך אתה משתתף במופע, זה חלקך כצופה. אם אתה בוחר להכניס את חוסר האמונה איתך לאולם, לא תהנה מהמופע ולא תוכל לקחת חלק בו, משום שלא תאמין בו. השלכתי את זה על נושא השיחה שלנו, ואמרתי לו שאני כביכול יודעת יותר טוב, אבל בוחרת שלא להבין. אני משהה את חוסר האמונה שלי במצב - כי אובייסלי, זה מצב שלא יוליד קשר - ובוחרת להאמין כאילו יש כאן משהו, ולוקחת חלק באשליה הזאת. אני מנמיכה את עצמי אל מתחת לאדמה, עושה מה שאומרים לי ומה שצריך, כדי לקבל תשומת לב גברית [אציין שממש לא מכל הגברים, רק מאלה שאני מרגישה משהו אליהם או מעריצה אותם]. אני יודעת שהם לא רוצים אותי, אני יודעת שלא יצא מזה כלום, אני יודעת שאנחנו משתמשים אחד בשני - ואני בוחרת לעצום עיניים ולקחת חלק במופע הזה כדי לקבל סיפוק נפשי מיידי. אנחנו משחקים, וכשאני עושה את הצעד שלי, אני מצפה שתעשה גם אתה צעד ותתייחס אלי. תגיב אלי, אני נותנת מעצמי כאן. כשלא מאכילים את הצומי שלי, התגובה הרגשית קשה מאוד. וזה היה כך מאז ומתמיד. 'אני מאוד אוטודידקטית', אמרתי לו, 'לימדתי את עצמי הרבה דברים, גם פרקטיים וגם רגשיים. אבל כשמדברים איתי על "כבוד עצמי" או התנהלות רגשית נכונה, או אהבה במקום הערצה - אני לא יודעת מה זה. אני לא יודעת איך זה מרגיש ולכן אין לי רף רגשי לשאוף אליו. אני אבודה בזה לגמרי'. עכשיו כבר הסתכלתי לו בעיניים וניסיתי נואשות להסביר את עצמי.

'אז מה שאת אומרת לי, בעצם', הוא נשען קדימה, 'זה שאת לא יודעת איך לנהל קשר אינטימי. אין לך שום כלים משום שאת לא מכירה שום דבר אחר חוץ מקבלת יחס מתוך השפלה'. 

'כן, בדיוק!', התלהבתי שהוא מבין, 'זה כמו שתגיד לי להצמיח עוד רגל. אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה ומה זה אומר, ואיך זה מרגיש. אני רואה מערכות יחסים של חברות או ידידים, ואני אומרת - הנה, זה עובד. אצלם זה עובד, אני צריכה לנהוג כמוהם - אבל אין לי באמת מושג מה זה ואיך עושים את זה. אני לא יודעת להתנהג בסיטואציה'. זה הכה בי סופית.

מה הפלא, אמרתי לעצמי. הבנתי. והנה, הנה משהו שאפשר לעבוד איתו. 

אני שמחה.

ועם התובנה העמוקה הזאת, ואף על פי כן, עלי להמשיך הלאה ולהתחיל לעבד את הסיפור הקצר של וואלאס, ולקרוא את 'כטוב בעיניכם'. 

מיותר לציין שמה זה אין לי כוח לחרא הזה. אבל נו, לימודים.

רק אל תירדמו על המקלדת, כפרה עליכם.

אזהרה -

בקרוב, יתכן ואבין מה אני שווה

ואז כבר לא יהיה לך אותי,

גיים אובר.

ישן וטוב. 

הוא אוהב אותה, לא?