לא זוכרת בת כמה הייתי, רק זוכרת ששיעמם לי נורא. יתכן והיה חורף בחוץ ולא יכולתי לצאת לשחק בשדה [הבוץ שם בולע אנשים בשלמותם]. יתכן והייתה זו חופשת הקיץ שהתישה אותי מלמצוא עיסוק [ובכל זאת, עדיפה על "קייטנה על גלגלים" שהצליחה לשבור את רוחי כל קיץ מחדש].

אני זוכרת שהסתובבתי בבית ומלמלתי את מנטרת הילדים הנצחית – 'משעמם לי'.

מה עושים ילדים משועממים? לא ידעתי מה לעשות, חוץ מלהכריז שמשעמם לי נורא וכדאי מאוד שמישהו יבדר אותי בקרוב.

בתגובה, אמא אמרה את המשפט ששינה את חיי: "רק ילדים טיפשים אומרים שמשעמם להם".

יש כמה משפטים שמלווים אותי בחיי, וזה אחד מהם.

מאז, נדירות הפעמים בהן משעמם לי.

לאורך החיים, ברגע שחשתי עמימות עייפה דמוית שעמום, מיהרתי למצוא עיסוק. כמות הדברים שאפשר לעשות היא פשוט מדהימה. אין רגע משעמם. אין זמן מבוזבז. הייתי כל כך נחושה להעסיק את עצמי, להוכיח שאני לא ילדה טיפשה, שעל הדרך הבנתי שאין לי שום צורך באנשים כדי להעסיק את עצמי. לא תלויה בשום דבר ובאף אחד ומוצאת עניין בהכל. מסוגלת לשבת בחדר שעות ולצייר, לנגן, לכתוב, לפסל, ליצור משהו, לפתור תרגילים [אל תשאלו], תשחצים, להמציא משחקים, לשמוע מוזיקה, לקרוא ספרים, לקרוא את האנציקלופדיה מההתחלה ועד הסוף ושוב מהסוף להתחלה, לחפש בגוגל דברים מעניינים ולקרוא עליהם בעברית ובאנגלית. או סתם לעשות פרצופים למראה.

אני לא יודעת מה לחשוב על המשפט הזה.

מצד אחד, זה עשה מה שזה אמור לעשות – העסקתי את עצמי תמיד, ובצורה עצמאית למדי. אני לא זקוקה לאנשים כדי להעסיק את עצמי או להרגיש תכלית מסוימת ואני מאוד אוטודידקטית.

מצד שני, אני לא חושבת שזה בא מהמקום הנכון. זה היה מעליב [אני זוכרת את העלבון והאכזבה באותו הרגע]. הרצון הזה למצוא עיסוק כל הזמן ובכל דבר, גרם לי להתעניין בהמון דברים וללמוד אותם בעצמי – שזה טוב, אבל אין לי הכשרה רשמית בכלום ואני לא יכולה לומר שאני ממש-טובה-במשהו. אני קצת-טובה בדבר אחד וקצת-טובה בדבר אחר. אבל רק קצת.

אני מכירה לא מעט אנשים שטובים במה שהם עושים. אולי הם עושים את הדבר הזה בלבד – אבל הם יודעים אותו מ-א' עד ת', ממוקדים, ופשוט אשפים בתחומם – הם חכמים.

מעולם לא הבנתי איך אפשר להתמקד בדבר אחד בלבד, כשיש כל כך הרבה דברים לעשות ולהספיק.

אבל מה בעצם יש לעשות? להישאר עסוקה?

כן. אני חושבת שנשארתי עסוקה על חשבון המיקוד האמיתי בחיים, שאמור להגיע בשלב מסוים. אולי יש אנשים שלא מתמקדים בכלום, אף פעם. אני לא חושבת שאשמח לגלות שאני אחת מהם.

יש יותר מידי דברים שאני רוצה לעשות – בעצם, לא ממש לעשות. יותר לדעת. אבל לדעת דברים, זה פשוט לא מספיק. זה לא אומר כלום. זה לא נחשב בכלום.

אני צריכה להחליט על כיוון מסוים ולהתמקד בו. ולהיות מקצועית. ולדעת אותו מ-א' עד ת'. אבל זה כבר לא עיסוק. זו התעסקות של ממש. זה משהו אחר לגמרי.

ואני לא מדברת על הפרעת קשב וריכוז. אני אמנם מאובחנת, אבל התיאוריה שלי לגבי הפרעת קשב וריכוז היא שזו כלל לא הפרעה. הפרעה זה מונח מיושן ואידיוטי. מדובר באנשים שיש להם אפשרות לחלוקת קשב מטורפת וג'ינגול בין המון דברים – הם פשוט לא יודעים איך להשתמש בו וזה מפיל אותם. זה משהו שצריך ללמוד לתמרן אותו, זה הכל.

אז כן, יש לי 'הפרעת קשב וריכוז' [או: יכולת חלוקת-קשב גבוהה ללא יכולת תמרון], אני קופצת מדבר אחד לאחר, עושה כמה דברים בו-זמנית ובעצם לא מספיקה לעשות כלום. יודעת המון דברים אבל לא מתמקדת בכלום. נמתחת למיליון כיוונים ואני כבר עומדת להיקרע – אני ממש צריכה לבחור כיוון.

אני רוצה להתעמק במשהו, להיות טובה ויסודית ומקצועית. לא רק להעסיק את עצמי, אלא התעסקות של ממש.

תחום? אל תיסחפו. זה כבר פוסט אחר.

אתמול היה לי לילה סופר מיוחד.

בימים האחרונים יאיר ואני קצת התפספסנו, בעיקר בגללי. עבדתי שעות-לא-שעות וביליתי את רוב שישי בבית הוריי במודיעין.

ברביעי בערב ראיתי שהוא מחובר לפייסבוק ושלחתי 'מממ בא לי פשטידה' [זו אחת המילים שלנו]. 'חוש פנימי אומר לי כי לא מדובר במזון', הוא שלח עם סמיילי. 'חושחש הבלש', עניתי והוספתי 'קצת במזון, אבל ממש קצת', סמיילי. 

'את רעבה, מיסתיו?', הוא שלח.

רעבה אליך, חשבתי לעצמי.

'רעבה לפשטידה, פשטידון', עניתי.

'רוצה לבוא אלי לשמוע תקליטים, או לראות סרט, או לא לשמוע תקליטים, או לא לראות סרט?', הוא שלח והעלה חיוך ענקי. צחקתי לעצמי.

בקיצור, עניתי שעלי להמשיך ללמוד, ושיקח לי בערך שעתיים.

שעתיים וחצי לקחה לי השטות האקדמית. התקשרתי אליו והערתי אותו - הוא נרדם, ובין כה וכה כבר הייתי עייפה, ונותרו לי כמה שעות לישון. אז ויתרנו.

יום אחרי כן, בחמישי, עבדתי עד מאוחר. התכתבנו בסוף היום וסיפרתי שבשישי בערב אהיה במודיעין. הוא כתב 'דברי איתי כשאת חוזרת לארץ ותביאי אלכוהול מהדיוטי'. שוב חייכתי לעצמי. אשכרה.

שלחתי לו הודעה אחרי שחזרתי לביתי בת"א וישנתי קצת. שאלתי מה איתו. הוא כתב שהוא בסדר. 'יום לא מדהים, אבל בסדר'. הסקתי שאם הוא כותב את זה, הוא רוצה לדבר על היום-הלא-מדהים שעבר עליו, אבל החלטתי שלשאול מה קרה בסמס זה מעפן. אז שלחתי 'רוצה להיפגש מאוחר יותר, ותוכל לספר לי מה קרה עם תגבורת בירה, חיבוק ונשיקה?'. 'בכיף', הוא ענה, 'אני מסיים לקראת תשע'. 

דיברנו לקראת עשר, בדיוק יצאתי מהמקלחת. יודעת שאראה אותו הערב, יודעת שהוא רוצה לראות אותי.

החלטנו להיפגש בנחלת בנימין ולחפש מקום יחסית ריק לשבת בו. הלכנו לאחד הקבועים שלנו. 

השיחות שלנו קולחות ומצחיקות, תמיד. הוא אחד האנשים הקשובים ביותר שפגשתי מימיי. שתינו בקבוק גולדסטאר כל אחד, והוא ביקש ממני להצטלם לקליפ שלו, שיצולם מתישהו. אנחנו כבר מרגישים לי קרובים, והביטחון שלי נבנה לאט. לוקח לי זמן להיפתח, ובפניו אני רוצה להיפתח.

נכנסנו הבייתה והתרסקתי על הספה בזמן שהוא הלך להחליף בגדים. חמודון, הוא לבש ג'ינס ארוך והיה לו חם לאללה. 

הכלב שלו התרגל אלי - הוא היה קצת קנאי ותוקפני בהתחלה -  אבל I dare say שהוא מחבב אותי. הוא התכרבל לידי על הספה, קראתי לו באחד ממאה השמות המגוחכים והחמודים שהמצאתי לו והנחתי ראשי עליו. יאיר יצא לסלון, הסתכל עלינו בחיוך והתיישב גם.

יושבים על הספה ומסתכלים בעיניים. אחד הדברים שמדהימים אותי בעיניים שלו, הוא שמעולם לא ראיתי עיניים כאלה. מעולם. אתמול הוא הביט בי כמו שלא הביט בי לפני כן, ואני חושבת שהחסרתי פעימה.

כל הלילה הוא התרכז בי. אני לא ממש רגילה שמתרכזים בי. אני קצת מובכת ולא יודעת איך להתנהג ואיך לענות על שאלות כמו מה אני אוהבת ומה נעים לי. מה לעשות עם כל תשומת הלב הזאת, שאני כל כך רוצה וזקוקה לה, אבל לא יודעת איך להתייחס אליה. יד אחת מלטפת את פניי, היד השניה מרימה את קצה שמלת הטריקו האפורה שלי, חושפת תחתונים ורודים בהירים ורגליים לבנות. אותה יד ממשיכה אל מתחת לתחתונים הורודים בהירים, ואוטומטית הגוף מתפתל מעונג. הוא מסתכל לי בעיניים, מבחין בכל התכווצות, כל תנועה. מקשיב לכל גניחה ומנשק אותי.

בשלב מסוים הנחתי ידי על ידו. 'לוקח לי זמן', אמרתי במבוכה והרגשתי אידיוטית. הוא חייך, גומות חתיכיות מעטרות את פניו. 'זו התנצלות?', הקול שלו מלטף והמבט שלו מכיל אותי לגמרי. 'אולי', הסטתי את מבטי לרגע וחייכתי במבוכה. 'אל', הוא לכד את מבטי והחזיר את היד שלו אל מתחת לתחתונים שלי, 'תגידי לי מה נעים לך', הוא לחש. ניסיתי להסביר. 'את משהו מיוחד, מיסתיו', הוא לחש בחיוך.

כמו דפוקה, יושבת שם ומגמגמת. הוא מחייך בהבנה ומחכה בסבלנות. 'את ביישנית, גברת סתיו', ספק שואל ספק קובע, ואני מהנהנת. אוה, כל כך לא חמוד מצידי. לא מסוגלת אפילו לומר לו שאני ביישנית משום שהסיטואציה מאפשרת לי להיות. מתרכזים בי, אני לא צריכה להיאבק על המקום שלי, לא צריכה לגרום למישהו לשים לב אלי. יש לי זמן לחשוב. יש לי זמן להיות מודעת לעצמי - ואני ממש יותר מידי מודעת לעצמי. בחורה אובר-מודעת-לעצמה לא יכולה לגמור, זה מעיק. ובמקום כל הסאגה הקשקשנית הזאת, אני מהנהנת בחיוך.

משהו בי מסרב להאמין שלמישהו יכול להיות אכפת ממני. שמישהו ירצה להשקיע בי זמן ומחשבה ועבודה. כשרק הכרנו, יאיר אמר שאני צריכה לשנות את הגישה שלי כלפי עצמי. בפעם האחרונה שנפגשנו [לא זאת, אחת לפני], אמרתי שוב שאני מתכוונת לעשות את זה. אני אוכלת כל כך הרבה סרטים על הגוף שלי, על מי ומה שאני, וזה מדביק אותי למקום ולא מאפשר לי לנשום. או לגמור. וזה מבאס, גם משום שאני רוצה לגמור - ליד יאיר - וגם משום שאני חוששת שזה גורם לו [או בכלל, לכל פרטנר] להרגיש שאני לא באמת רוצה להיות שם איתו, לא באמת מכניסה אותו פנימה. וזה לא נכון. אני יודעת שאני יכולה להיות הכי פתוחה עם יאיר, ואמנם יש לי כמה חסמים, אבל הלב שלי פתוח. 

אני לא מאוהבת אני לא מאוהבת.

'בואי למיטה', הוא לחש ועטף אותי בחיבוק.

עומדת מולו ופושטת מעלי את שמלת הטריקו האפורה לאט, ונשארת רק עם חזיית תחרה שחורה והתחתונים הורודים בהירים. הוא מביט בי בעיניים מלאות נשמה וחיוך שובב. שנינו על המיטה, על הברכיים, אחד מול השניה. הוא מתקרב, אנחנו צמודים והוא מפשיט אותי מהתחתונים הורודים בהירים, אני מלטפת אותו ברכות. היד שלו חוזרת למטה ואני מתנשמת ומתנשפת וגונחת וזה נעים, אבל אני לא מצליחה להרגיש, פיזית, משהו עמוק יותר. אני חושבת על איך אני נראית, על איך הוא רואה אותי, על זה שאני בטח מטומטמת. 

אנחנו שוכבים, אני על הגב והוא לידי, ואני שוב עוצרת אותו לרגע. 'אני לא רוצה שימאס לך', חששתי. 'כפרה עלייך, את לא מכירה אותי?', הוא שאל. להבה נדלקה בתוכי. הלב שלי פעם בחוזקה. כן? אני מכירה אותך? לא יהיה יהיר מצידי לומר, נכון? אנחנו מכירים. 'זה לא יקרה', הוא חייך, 'זה מדליק אותי. אני נהנה', הוא נישק אותי. חייכתי והוקל לי.

בפעם האחרונה שעצרתי אותו [נוראית, אני יודעת. מה יש לי?], לחשתי 'יאיר?'. 'כן?', הוא חייך. 'אני יפה בעיניך?'.

מביט עמוק בעיניים, כתמיד, הוא מלטף את פניי, מתקרב אלי ונושק לי. 'כן', הוא לוחש. 'תגיד?', לחשתי.

'מה, שאת יפה בעיניי?', חייכנו שנינו. 'את לא רק יפה בעיניי. את סקסית בטירוף. את לגמרי מדליקה אותי', הוא נישק אותי עמוקות, עלה עלי ונישק את דרכו למטה. 

הוא התמיד. וזה קרה.

הגוף שלי פשוט השתגע.

מעולם לא נתפס לי הפה לפני כן.

שכבתי על הגב וצחקתי, בזמן שהוא נישק את הבטן שלי. הוא הביט בי בחיוך. 'מה את צוחקת מתחת לשפם?' הוא שאל בטון הזה שלו. 'אתה רומז שיש לי שפם?', חייכתי. 'אני אומר שאת צוחקת', הוא הוציא לשון.

'יאיר', אמרתי. 'זה אני', הוא הביט בי. 'זה אתה, ואתה מהמם', נישקתי אותו.

'את גומרת כל כך יפה', הוא הביט לתקרה וחייך כאילו לעצמו. 'כן?', הבטתי בו בחיוך. 'וואו, ממש. כמעט גמרתי בעצמי'. הוא הביט בי. 'אירוטי לגמרי'.

חיוך ענק, הכל בסדר.

אחרי כמה דקות, הגיע תורו. 

הוא שכב על הגב. עשיתי לו נעים בכל הגוף - קצת מסאז', קצת לחיצות, אנרגיות וזרימה. זה ממסטל אותו.

ואז נישקתי אני את דרכי למטה, לאורך הגוף החם, האוהב וההורס הזה [והמריח הו-סו-גוד תמיד. זה קטע.] ולקחתי את זה צעד אחד מעבר למה שהיה עד עכשיו.

והוא ממש אהב את זה. ואני משתגעת כשאני רואה אותו נהנה. הוא פשוט..הורס אותי.

ובבוקר הוא שוב התרכז בי, ואני מנסה לעכל את כל זה ועדיין לא ממש יודעת איך להתנהג, אבל כבר מכוונת את עצמי למקום בו אני רוצה להיות.

הרגשתי שאנחנו כמעט עושים אהבה.

ואני רוצה שנעשה אהבה.

אני לא מאוהבת אני לא מאוהבת.

היום חשבתי על אירועי הלילה הזה, והשמחה הציפה אותי כל כך עד שפשוט בכיתי. ישבתי באוטובוס ובכיתי מאושר.

זה לא אומר שום דבר.

למעט שמחה. 

טוב לי כאן.

וכל השאר,

שאר.

נזכרתי בשיר הזה

ובכמה שהוא מקסים.

להגנתי אטען כי מעולם לא הייתי טובה בחשבון.

או בניתוקים.

אחרי שבועיים שלא דיברנו, נפגשנו החמודון ואני שבוע שעבר בצילומי הקליפ של א' המסתורי. ואז, או אז - רגע, אתחיל מהתחלה.

הסיפור הוא כזה:

א' הזמין אותי אישית לצילומים, זה כתבתי בפוסט שעבר. התניתי את הגעתי בחשק רגעי ובסיום כתיבת עבודה.

סיימתי לכתוב את העבודה מוקדם משחשבתי וחשקה נפשי במשהו מגניב - צילומי קליפ, למשל [ועוד בהזמנה אישית]. אז הלכתי.

ניסיתי לגייס מספר חברים למשימה. משזה לא צלח, פשוט קיוויתי שמכרים משותפים יהיו שם ולא יהיה מביך מידי. 

הגעתי למקום - מועדון הופעות אנדרגראונד שמוכר רק בירה מסוג אחד ורק במזומן, ויש לו קטע. ירדתי למטה, פתחתי את הדלת. ראיתי את הלהקה על הבמה ושתי צלמות. וזהו.

'אהלן', אמר א' בחיוך. החמודון חייך אלי גם כן. ממיס אחד.

'היי', אמרתי תוך בדיקת השטח, 'סיימתם?', שאלתי בחשש. 'לא, בדיוק התחלנו', א' חייך עדיין. 

'אה. איפה כולם?', שאלתי בחשדניסטיות מה. הלהקה נפנפה תשובה לא ברורה. רציתי שלא יהיה מביך, וקיבלתי סופר מביך. אוסום.

המבוכה התפוגגה מהר, מאחר ו-א', אני לא אחת שנוטה למבוכה, ו-ב', אני מכירה את החבר'ה אחרי הכל.

אז ישבתי לי בסבבה, אחרי שלקחתי בירה מהמקרר, צפיתי בהופעה וצילומים [לבד] בזמן שהברמן נרדם על הספה [ומלמל שאקח בירה מהמקרר!]. אני רואה את המבטים הקצרים מידי פעם, את העיניים הכחולות והמלאות עולות אלי לרגע וחוזרות לגיטרה ולמצלמה. צילמתי קצת באייפוד שלי, ישבתי מול הבמה ולגמתי בירה.

אחרי ההופעה התכוננתי להמשיך לתכנית הבאה בערב, כשהחמודון בא ואמר 'שלום גברת סתיו'. השפתיים שלי נמתחו בחיוך והשתוקקו לנשק אותו כבר. ידעתי שזה יגיע בהמשך, ועניתי על אותו משקל. דיברנו קצת, והוא שאל למעשיי. עניתי שיש תכניות. הוא אמר 'דברי איתי כשדועך שם', ועניתי 'דבר אתה איתי'. חייכנו. לפני שהלכתי, א' בירך על בואי והזכרתי לעצמי לשאול אותו על העניין התמוה הזה.

הגעתי לתכנית הבאה כבר שיכורה קלות מהבירה של הצילומים. השתכרתי עוד קצת, והחמודון שלח הודעה - 'מה המצב? בא לך בירה?'. חברה בדיוק נסעה חזרה למרכז ת"א. עניתי לו שכן ועשיתי את דרכי חזרה למרכז העיר, ומשם לפלורנטין.

נפגשנו בפינת הרחובות העליה ולווינסקי. עומדת ומחכה לו, לא חושבת על שום סכנות למעט החיוך שלי שאולי יימחק כשתפוג השפעת האלכוהול או שמשהו בינינו לא יזרום. אבל תמיד זורם בינינו, כשאנחנו ביחד.

נפגשנו כמה פעמים בשבוע האחרון.

הוא ממיס אותי.

החיבור בינינו עושה לי טוב.

הוכחתי לעצמי שאני לא אובססיבית עליו.

העיניים שלו, הנשיקות שלו, המגע שלו, הריח שלו, הקול שלו, המילים שלו, ההומור שלו, הבגרות שלו, ההגינות, הנפש, הלב הענק הזה [וכשאני אומרת 'לב', אני מתכוונת ללב. ולעוד משהו].

לא, אני לא מאוהבת.

כל עוד אני לא לחוצה ואובססיבית, זה בסדר.

הוכחתי לעצמי. אבל לא סיימתי.

בנושא אחר, המסגרת האקדמית קצת נמאסה עלי. אין מצב שאפרוש - התחלתי ולכן אסיים. אבל מבאס אותי להגיע לאוניברסיטה, המקום הזה פשוט משאבת-אנרגיות. אני כל כך מאוכזבת מסמסטר ב', היו לי תקוות גדולות וגבוהות לסמסטר הזה. אפילו ציפיות. אני חושבת.

וזה פשוט לא קורה. אני קוראת לסמסטר ב' 'סופלסטר'. הוא תפח והתנפח כמו סופלה, נראה מגרה וטוב מרחוק - ואז פשוט קרס לתוך עצמו, קר מבפנים וקצת לא אפוי, ופשוט לא מגניב. לא כיף העסק.

תקופת המבחנים בפתח ואני מנסה לגייס את מירב כוחותיי. פוש אחרון, רייט?

יש לי הרגשה

שהולך להיות קיץ מלא בשינויים ותהפוכות.

ואני מנסה לתפוס את המושכות, לפחות מושכה אחת. אולי גם אצליח.

אצליח?

רגעים טובים, אני נאחזת בכם.